Page 124 - תאטרון 42 לאינטרנ ט
P. 124
איבסן מערב במחזה זה את הנשגב והנמוך :הטראגי (ברניק),
הריאליזם הרגשני (בטי ,מרתה) ,הגרוטסקי (הנשים הצדקניות,
הילמר ,רורלונד) ,וההרואי (לונה ,ג'והן ,דינה ,אולף ,אאונה
ועוד) ,וכל זאת על תשתית של מלודרמה טיפוסית למאה ה־,19
הסוגה המבשרת את הטלנובלה בת זמננו.
מקור ההשראה האמנותי לדמותה של לונה – הגירסה האקטיביסטית של סולוויג
הנאמנה בפר גינט -היא המשרתת הערמומית בקומדיה המוליירית ,המסייעת
לאוהבים שלא על מנת לקבל פרס .מקור ההשראה ההיסטורי היא הפמיניסטית
הנורבגית אסטה האנסטין (1824־ ,)1908ציירת ,מרצה וסופרת פרובוקטיבית,
שהתהלכה במגפי גברים כשבידה שוט .לונה בעקבותיה היא "האישה החדשה".
היא עובדת ,אוחזת בדעות מתקדמות ,ומתבטאת בלשון דיבור המשובצת
בביטויים המוניים כמו "הטלפיים המטונפות שלנו" ,המעידים על כנות
מתריסה.
פריצתה הסוערת של לונה ל"קטקומבות" של "תופרות התכריכים" ,בלשונה,
היא גם נקודת הפלישה של העבר "המיתי" אל תוך ההווה ,ותחילת הניפוץ
של הבדיות שנרקמו סביבו ,בדרך שלדברי ג'ונסטון" ,מזכירה את התעוררותה
של טראומה מודחקת בטיפול פסיכואנליטי ,שלמרות מהותה המזעזעת ,הינה
חיונית לבריאות נפשית" .בהקשר זה ממלאת לונה את תפקיד "הזר" -תבנית
חוזרת במחזות איבסן -שכאן אמנם איננה אורחת לרגע ,אולם רואה כל פגע.
כאשת הטבע ,השמים הכחולים והאויר הצח תפקידה של לונה לשמש כ"חונכת"
של ברניק ודינה דורף ,ולהוות קטליזטור למפנה ,בלי שהדבר ימנע ממנה
לבוא חשבון עם הגיבור שהרס את חייה ,מה שיוגדר בג'ון גבריאל בורקמן,
מחזה מאוחר של איבסן ,בניסוח קיצוני כ"רצח האהבה ביצור אנושי".
דינה דורף ,כמו ברניק ,מאנישה את תנועת העלילה מכבילות לתכתיבים
החברתיים ,להשתחררות מהם .היא צומחת מנערה צעירה הכמהה להגשמה
עצמית בדרכה ,לאישה עצמאית שאינה תלויה בגבר ,סוכנת "המניפסט" של
איבסן בדבריה ליוהן ,כשהיא נעתרת להיות אשתו" :זה לא אומר שאני רכוש
שאתה אורז לנסיעה במזוודה שלך .אני צריכה לעבוד .אני צריכה לעמוד
בזכות עצמי ".דינה היא אפוא במובהק הגלגול המוקדם של נורה ב"בית
בובות" ,הבובה ההופכת לאישה לוחמנית וריבונית.
122תאטרון גיליון 42