Page 119 - תאטרון 42 לאינטרנ ט
P. 119
ביקורת אחרת
לרדוף יקר בינה ודעת!" .המספר נרגש מאוד מהדברים ומוסיף" :לרגע אני
שוכח מי אני והיכן אני ,אתה מבין?" הוא אומר לז'אן ידידו" ,לא נוצרנו
להיות חיות אלא בני אדם חושבים" ,כך כותב דנטה הגדול .השירה הגדולה
היא המייצבת אותו בלב התופת.
ויש בהצגה סצינה מרגשת ,החשובה בשל המסקנה שהוא מסיק ממנה .פרימו
לוי ,כמי שהיה כימאי מקצועי מוזמן לראיון אצל בכיר במעבדה .מעבדה היא
מילה שחוזרת הרבה אצלו ,מסתבר שמחפשים כימאים ונזקקים להם" .אני
עומד מול ד"ר פאנוויץ ,הוא יושב בבטחה מאחורי שולחן כתיבה ...במעבדתו
המבהיקה בנקיונה ..אני מרגיש כמו אדיפוס שעומד לפני הספינקס .כאשר
הד"ר פאנוויץ מסיים לכתוב הוא מרים את עיניו הכחולות ,בדיוק בצבע
שצריך להיות אצל בן הגזע הארי ,ומתבונן בי .המבט שלו הוא לא מבט של
אדם באדם ,המבט שלו חולף דרכי כאילו דרך זכוכית ,כאילו הוא מביט
ביצור מעולם אחר .אם הייתי יכול להסביר את מהות המבט הזה ,הייתי יכול
להסביר גם את מהות שגעונו הגדול של הרייך השלישי".
על שגעונו הנורא של הרייך השלישי צריך וחובה לקרוא ברומן המונומנטלי
הגאוני של ג'ונתן ליטל נוטות החסד ,בתרגום מצרפתית של ניר רצ'קוסקי .בו
הוא מספר על זוועות הנאצים מזכרונותיו של הגיבור שלו דוקטור אואה ,נאצי
הומוסקסואל בדרגה גבוהה למדי שלקח חלק במעשי ההרג ונכח בהם מבפנים
ומקרוב ,שאומר על עצמו כי הוא "ממש בית חרושת של זכרונות" .מעניין
וחשוב לבחון את השוני בנקודת המבט של הקרבן היהודי לעומת זו של הקצין
הנאצי .במיוחד בדימויים ובלקח האנושי מהזווית של הרוצח .הוא מדבר אמנם
על זכותו של האדם לחיות ,אבל מדגיש את הזכות ש"לא להרוג" .כי גורלו
הביא אותו ,הוא מעיד ,להיות רוצח נאצי שאיבד את טעם החיים ויופיים,
איבד את צלמו כאיש תרבות שרצה לעסוק בספרות ובמוסיקה .אולם חייו
הביאוהו להיהפך למפלצת אנושית .כנגד רצונו האמיתי .זו עדות מצמררת
ועמוקה.
אסיים בציטוטים מתוך המחזה" :אתם היושבים באין מחריד במשכנות מבטחים;
אתם המוצאים מאכל חם ופני ידיד בשובכם הבית עם דמדומים :התבוננו וראו
הזהו אדם?"
"מי שהרג היה אדם .מי שנאלץ לסבול אי־צדק היה אדם .מי שכפה אי צדק
על אחרים גם הוא היה אדם .אבל מי שאיבד את כבודו העצמי ושכב ליד
גוויה באותה המיטה כבר לא היה אדם .מי שחיכה ששכנו ימות כדי לקחת
ממנו את רבע מנת הלחם אף שהאשם לא היה בו ,התרחק מצלם האדם יותר
משעשה זאת הסדיסט האכזרי ביותר".
המחזה מסתיים עם כניסתם של הרוסים למחנה והמשפט הנפלא" :השמש
עולה" .ועכשיו ,לא עוד = שמש בוגדנית.
גיליון 42תאטרון 117 
