Page 114 - תאטרון 42 לאינטרנ ט
P. 114
"כשאת בת עשרים ושבע או עשרים ושמונה יותר קל ,כי אנשים יותר
אוהבים לעזור לבחורה חתיכה בת עשרים ושמונה מאשר לאישה בת
חמישים ושתיים .אבל עדיין כשאני באהלקדם ,אני מגויסת".
בתל אביב ,אפילו נסעתי עם רון חולדאי לסיור גיוס משאבים בארצות הברית .היה
איזה רגע שכמעט היינו הלהקה המגניבה של תל אביב ,אבל זה לא קרה .ובמקרה
פגשנו את שלמה לחיאני ,ראש עיריית בת ים ,והאיש הזה ותאטרון נוצר התאימו.
צריך גם הרבה מזל אבל צריך גם להיות עקשן וחכם.
גדי :אני חושב ששווה על השאלה הזו להתעכב.
אבישי :אני חושב שדלית יכולה לספר ,כי היא חוותה על בשרה את ההתפתחות
של עולם התמיכות בתאטרון חוץ ממסדי בארץ ,בכל זאת עשרים וחמש שנה
שאנחנו עוסקים במטריה הזאת .אני מניח שחלק נכבד מהאנשים שיקראו את
הריאיון הזה או שקוראים את העיתון שלכם ,הם אנשים שעוסקים בחומר הזה ,ואני
חושב שזה נורא מעניין .כי באמת יש פה בעיה נורא גדולה .שאין מספיק כסף,
אבל מפה זה מתחיל.
דלית :והמצחיק הוא ,אתה יודע שאני כל כך חוץ ממסדית שאפילו בתוך החוץ
ממסדיים אני נחשבת להכי חוץ ממסדית .פעם אחת בחיים לא הזמינו אותי ,לא
אוניברסיטה ולא מפעל הפיס .וכל הזמן מסבירים על הפקה וקורסים להפקה ואיך
להקים ,אף אחד לא שואל אותי אף אחד לא מזמין אותי .ואני אומרת לעצמי :מה,
לא יודעים שאני מומחית מספר אחת בארץ?
אבישי :אחרי עשרים וחמש שנה ,דלית באמת נשחקה מהדבר הזה .ובכלל ,לאור
המצב התרבותי בארץ ,יכול להיות שהמרוץ נגמר ,ולא יקומו עוד קבוצת תאטרון,
יכול להיות שזה לא מעניין יותר אנשים .ולא את הממסד ,ולצערי הגדול גם לא
את היוצרים .אני לא מרגיש שכרגע יש מישהו.
גדי :אולי בפריפריה ,במקומות כמו דימונה או אילת זה קורה.
אבישי :הרבה שנים לא הסכמנו באופן אידיאולוגי לעזוב את תל אביב ,למרות
שהיו לנו מאבקים נורא קשים עם עיריית תל אביב .אבל "להתנדף" באיזה מקום
מרוחק ,ולהיות באמת שכוח אל אבל לקבל את הכסף .הצורך שלנו להתחכך
במרכז תמיד היה מאוד דומיננטי...
דלית :גם בת ים בהקשר הזה היא מרכז הארץ.
אבישי :מגיע גם לקול שלנו להישמע במרכז .זה היה חלק מהאנרגיה שלנו .מתוך
תקווה שבמרכז נמצא גם את הקהל היותר נכון ,ושחקנים ויותר טובים .תמיד רצינו
וזה היה קשה נורא ,כי התחרות פשוט יותר דרמטית במקומות האלה.
112תאטרון גיליון 42
