Page 115 - תאטרון 42 לאינטרנ ט
P. 115
ביקורת אחרת
מאיה בז'רנו
וידויו של אסיר מספר 1714517
רשמים מההצגת היחיד הזהו אדם? של תאטרון החאן בביצוע
ניר רון ובבימוי ועיבוד מור פרנק לספרו של פרימו לוי
הזהו אדם! הצגת היחיד של השחקן ניר רון בתאטרון החאן ,הוא וידוי .ניר רון
המגלם את דמותו של פרימו לוי משלב את הווידוי של לוי עם וידויים
אישיים קצרים שלו .השילוב שנוצר משמש כאמצעי לשבירת האשליה
התאטרונית מצד אחד ,ושוזר מצד שני חיבור בין הזהות של הדמות לזהות
המבצע ,חיבור שיוצר ייצוג בימתי מפורק ושלם של כאב ואבדן .כך ,מעלה
ההצגה שאלות על משמעות השואה היום ,על הזיכרון האישי של כל אחד
מאיתנו ועל הזיכרון הקולקטיבי של כולנו כאומה בפוסט־טראומה.
כשפותח ניר רון את ההצגה הוא אינו עומד על הבמה" .שלום" הוא אומר לנו,
"שלום" ,ונעמד כמעט בגובה העיניים מולנו היושבים" .אני רוצה לספר לכם
סיפור .זה לא הסיפור שלי ...או שכן? ...תחשבו על זה כמו על מעבדה
ענקית :אלפי בני אדם ...סגורים בגדרות תיל" .וכך ,לאט ובהדרגה מוביל
הוידוי של אסיר מספר 174517לנושא המרכזי של הספר־מחזה הזה -אבדן
צלם האדם .באילו נסיבות יאבד אדם צלם אנוש ,ומתי ואיך ימצא את הדרך
חזרה אל האנושי שבו .איך ומה עשו בני אדם לבני אדם?
אבל לפני שהוא צולל עמוק לתוך תיאור האירועים המזוויעים הוא מקדים צהל
וידוי אישי -כי זה גם הסיפור שלו וגם שלנו .בעודו מספר בלשון הסופר:
"איך נעליים לא מתאימות יכולות להפוך מכשיר עינוי אכזרי ,ואחרי כמה
שעות הליכה נוצרים פצעים ,שסופם זיהומים כאילו כדור ברזל קשור לך
לרגליים "...הוא נעצר לפתע ,ומדבר אלינו ישירות בסגנון המוכר של ניכור
ברכטיאני מכוון .הוא מסיר את מחיצות שחקן -במה – קהל ,ואומר
בפשטות" :רק רגע ,אני שחקן .חלק מכם כבר מכיר אותי .אני שחקן בתאטרון
החאן .קוראים לי ניר" ,ואז הוא מתיישב על כיסא בינינו ,בתוך הקהל .מוג ֶלה
ומורחק מן הבמה ,במצב של ה ָד ָרה מן המקום הטבעי שחט והמהותי ביותר,
ממה שהוא חלק בלתי נפרד מזהותו כשחקן – הוא מצליח לשכנע אותנו מהי
"שואה פרטית" בשבילו ,באופן סמלי כמובן .מהי פגיעה אנושה בצלמו האנושי
של ישראלי יליד הארץ שמעולם לא חווה את השואה בגופו .זהו דימוי מובהק
ואמין .וזה אינו משהו פיסי שניתן להשוות אותו לעינויים שעברו אסירי
המחנות ,כי אם רוחני־נפשי במהותו.
גיליון 42תאטרון 113 
