Page 118 - תאטרון 42 לאינטרנ ט
P. 118

‫אומר 'רעב'‪ ,‬או 'עייפות' או 'חורף' על מה אתם חושבים?"‪ ,‬הוא פונה לקהל‬
‫ומעלים יחד אסוציאציות‪" .‬במחנה כל המילים האלה שונות לגמרי‪ .‬את המילים‬
‫האלה המציאו אנשים חופשיים שהשתמשו בהן כבני אדם שחיו‪ .‬נהנו או‬
‫התייסרו‪ ,‬בבתים שלהם‪ .‬אם עולם המחנות היה קיים זמן רב יותר אני בטוח‬

                                                             ‫שהייתה נוצרת שפה אחרת"‪.‬‬

‫בהמשך הוא מוסיף לגעת בשפה ובדימויים‪" :‬למשל קחו לדוגמה את המילה‬
‫'רעב'‪ .‬דמיינו תמונה‪ :‬אנחנו עוברים בשדה‪ ,‬מעבר לכביש עומד דחפור‪ .‬הכף‬
‫הענקית שלו פוערת את לסתותיה‪ ,‬ואז ננעצת בחוזקה באדמה וגוררת אותה‬
‫ברעבתנות אל פיה‪ .‬בכל נגיסה של הדחפור אני מרגיש שגם הפה שלי נפער‪,‬‬
‫הגרגרת עולה ויורדת‪ ,‬והרוק‪ ...‬אני עומד מוקסם‪ ...‬לא מצליח להסיר את‬
‫העיניים מסעודת הדחפור"‪ .‬הדימוי הזה חזק‪ ,‬מטלטל‪ ,‬ומשמעותו דואליות‪:‬‬
‫הדחפור גם כבולע עפר־מוות‪ ,‬אוכל אדמה שהיא מזון עבורו‪ ,‬אבל גם קבר‪.‬‬

                      ‫מכונה כאורגניזם חי ומת כאחד‪ .‬לכן יש בזה עוצמה גדולה‪.‬‬

                      ‫***‬

‫אפשר להמשיך לצטט ולהיווכח שכל הטקסט בספר הגדול הזה של פרימו לוי‬
‫הוא לא רק ספרות גדולה כי אם טקסט שמודע לקהל שמעבר לו‪ ,‬פונה‬
‫לאנשים בעולם השפוי שהוא מאמין שישמעו אותו – 'ישמעו' ולא 'יקראו' כי‬
‫פרימו לוי כותב אותו כדיבור וידוי‪ .‬מה שהקל ביותר על הבחירה ועיבוד‬
‫הטקסט למחזה של הבמאית‪ ,‬ועל עבודת השחקן‪ ,‬והם טובים ביותר‪ .‬למשל‬
‫הקטע על חווית ההשתקפות בזולת וההשפלה הנוראית ‪ -‬מוזכרת באחד‬
‫המקומות‪" :‬אנחנו בחוץ על השלג‪ ,‬צריכים לרוץ עד לצריף‪ ,‬שם מרשים לנו‬
‫להתלבש‪ ...‬אין ראי בחדר אבל דמותי נשקפת לעיני במאה פנים חיוורים כמו‬
‫סיד‪ .‬מאה דחלילים אומללים ומטונפים‪ ,‬כמוני‪ ,‬אין מלים בשפה האנושית כדי‬
‫לבטא את העלבון הצורב‪ ,‬את אבדן צלם האנוש‪ ...‬לא נותר לי דבר‪ ...‬עוד‬

                                                    ‫מעט יקחו ממני גם את השם שלי"‪.‬‬

‫ענין השפה והדיבור הוא נושא שחוזר ומופיע תדיר ביצירתו של פרימו לוי‬
‫וטוב שהדבר נכלל גם במחזה ‪ -‬הדיבור (הלוגוס) השירי בפרט‪ ,‬וההיאחזות‬
‫בשירתו הגדולה והנשגבת של דנטה אליגיירי‪ ,‬הם כעוגן הצלה לנשמתו ורוחו‬
‫של המחבר‪ .‬השואה אינה רק בגוף וברכוש כי אם ובעיקר בנפש וברוח‪ .‬היא‬
‫"שבר ציוויליזציוני" כמו שהתבטא תיאודור אדורנו והוסיף את אמירתו הנודעת‬
‫כי כתיבת שירה אחרי השואה היא מעשה ברברי‪ .‬כלומר העונג מהייצוג‬
‫האסתיטי של המעשה השירי הוא מעשה ברברי אחרי השואה‪ .‬אבל חזר בו‬

                                                              ‫מדבריו מאוחר יותר ובצדק‪.‬‬

‫אצל פרימו לוי יש לשירה מעמד קריטי‪ ,‬והוא מצטט מזכרונו ומתרגם לידידו‬
‫הצרפתי ממילותיו של דנטה‪ :‬אודיסאוס על סיפון האניה מדבר אל חבריו‪,‬‬
‫"למרחבי גאון הים הפלגתי‪ ]...[ /‬לא נוצרתם לחיות כחייתו־יער‪ /‬כי אם‬

                                ‫‪ 116‬תאטרון ‪ ‬גיליון ‪42‬‬
   113   114   115   116   117   118   119   120   121   122   123