Page 384 - MEIROVITZ-otzar arbaat -MEIROVITZ-BOOK

‫‪Pg: 384 - 12-Front 21-06-16‬‬

‫דיני לולב ביו‪ ‬טוב ראשו‪| ‬‬ ‫שצ‬

‫סימ‪ ‬תרנח‬

‫מקיי‪ ‬בזה מצות חינו‪‬קיג‪ ,‬אפילו שהלולב אינו תחת בעלותו ואינו 'שלכ‪ ,'‬ולכ‪‬‬
‫אי‪ ‬צרי‪ ‬להקנותו לוקיד‪.‬‬

‫טעה ונת‪ ‬האתרוג במתנה לקט‪‬‬

‫לא‪ .‬מי שטעה ביו‪ ‬טוב ראשו‪ ‬ונת‪ ‬את האתרוג במתנה לבנו קט‪ ,‬א‪ ‬עדיי‪‬‬

‫‪12‬‬

‫לא יצא בו‪ ,‬אינו יכול לצאת בו‪ ,‬ולכ‪ ‬יבקש מחבירו שית‪ ‬לו את לולבו‬
‫במתנה על מנת להחזירקטו‪.‬‬

‫אבל א‪ ‬כבר יצא בו ביו‪ ‬ראשו‪ ,‬א‪ ‬הקט‪ ‬כבר ב‪ ‬שש או שבע )עונת הפעוטות(‬
‫וקשה לו לבקש מחבירו‪ ,‬יכול להקל ביו‪ ‬טוב שני לבר‪ ‬עליוקטז‪.‬‬

‫מי‪ ‬חיי‪‬‬

‫קיג‪ .‬עיי‪ ‬בזה עוד בשו"ת שבט הלוי )חלק ח'‬ ‫ויאמר לו שאינו צרי‪ ‬כונה‪ ,‬כי אז יש חשש דלמא‬
‫סימ‪ ‬קנ"ב( שכתב שהאמת יורה דרכו שהעיקר‬
‫דדי‪ ‬שאול אינו מעכב בתינוק‪ ,‬וכ‪ ‬הביא בש‪‬‬ ‫אתי למיסר‪.(‬‬
‫טורי אב‪) ‬חגיגה ד‪ ‬ו'( דעל כרח‪ ‬לא כל דבר‬
‫מעכב בחינו‪ ,‬דאל"כ אי‪ ‬משכחת לה חינו‪‬‬ ‫ועל פי זה יש להבי‪ ‬אי‪ ‬יוכל הקט‪ ‬לבר‪‬‬
‫כלל‪ ,‬דהא מצות צריכות כונה‪ ,‬וקט‪ ‬לאו בר‬ ‫על הלולב כיו‪ ‬שאינו יוצא בו‪ ,‬וכ‪ ‬הקשה‬
‫כונה הוא‪ ,‬והגדר בזה‪ ,‬כי לא חייבו חז"ל אלא‬ ‫באגרות משה ש‪ ,‬ועל פי זה ניחא‪ ,‬כי הקט‪‬‬
‫צורה החיצונית של המצוה וצביונה‪ ,‬לא דיני‬
‫המצוה‪ ,‬כשאול וכיוצא בו שאינ‪ ‬בגו‪ ‬המצוה‪,‬‬ ‫אכ‪ ‬יוצא בו‪ ,‬כי לא נתחייב על זה כלל‪.‬‬

‫עיי‪ ‬ש‪.‬‬ ‫ועוד יש לומר‪ ,‬על פי דעת הפוסקי‪) ‬עיי‪‬‬
‫לעיל סימ‪ ‬תרמ"ט הערה קצ"א( שסוברי‪ ‬שביו‪ ‬טוב‬
‫קיד‪ .‬עיי‪ ‬בשו"ת מנחת יצחק )חלק ט' סימ‪‬‬ ‫שני יוצאי‪ ‬בשאול‪ ,‬כי הוא רק מדרבנ‪ ‬ולא‬
‫קס"ג אות ג'( שכתב להקל בזה‪ ,‬במי שיש‬ ‫חייבו חכמי‪ ‬את כל פרטי המצוה‪ ,‬על פי זה‬
‫לו כמה ילדי‪ ‬קטני‪ ‬ואי‪ ‬ידו משגת לקנות‬ ‫יש לומר שכיו‪ ‬שמצות חינו‪ ‬אינו אלא מדרבנ‪,‬‬
‫אתרוג לכל אחד ואחד‪ ,‬עיי‪ ‬ש‪) ‬ובחלק ב'‬ ‫לכ‪ ‬לגבי הקט‪ ‬הרי הוא כמו יו‪ ‬טוב שני‪ ,‬או‬
‫שאר ימי החג שהנטילה אינו אלא מדרבנ‪,‬‬
‫סימ‪ ‬ל"ד(‪.‬‬ ‫עכשיו ראיתי שכ‪ ‬כתב מוהר"ר ר' שלמה‬
‫קלוגער זצ"ל‪ ,‬ועיי‪ ‬בשו"ת שבט הלוי )חלק ח'‬
‫קטו‪ .‬פשוט‪.‬‬ ‫סימ‪ ‬קנ"ב( שכתב עליו שסברא זו חידוש הוא‪,‬‬
‫שהרי צרי‪ ‬לחנכו במצות שביו‪ ‬הראשו‪ ‬צרי‪‬‬
‫קטז‪ .‬הנה לכתחילה בודאי יש לו ליטול ביו‪‬‬ ‫לכ‪ ,‬אבל לפי מה שכתבנו למעלה לא יקשה‬
‫טוב שני אתרוג שהוא 'שלכ‪ ,'‬אבל א‪‬‬ ‫כלו‪ ,‬כי סברא זו הוא רק כדי ליישב אי‪ ‬יוכל‬
‫קשה לו‪ ,‬יש להקל לצאת בלולב שאול‪ ,‬כמו‬ ‫התינוק לבר‪ ,‬ואי‪ ‬יקיי‪ ‬האב מצות חינו‪ ‬על‬
‫שנתבאר לעיל בסימ‪ ‬תרמ"ט‪ ,‬ולכ‪ ‬כאשר כבר‬ ‫מעשה המצוה ממש‪ ,‬אבל על חינו‪ ‬על פרטי‬
‫הגיע בנו לעונת הפעוטות יש לו לסמו‪ ‬על דעת‬ ‫המצוה יש לומר שלא נצטוה על זה כל זמ‪‬‬
‫הר"‪ ‬שיכול להקנות לו‪ ,‬ובצירו‪ ‬דעת הפוסקי‪‬‬ ‫שאינו מראה לקט‪ ‬שעושה היפ‪ ‬מזה‪ ,‬ולכ‪ ‬א‪‬‬
‫שביו‪ ‬טוב שני אפשר לצאת בשאול‪ ,‬ולכ‪ ‬יכול‬ ‫הקט‪ ‬אינו מבחי‪ ‬בכ‪ ‬שאינו שלו‪ ,‬הרי יצא‬
‫לבר‪ ‬עליו‪ ,‬אבל לכתחילה בודאי יבקש מחבירו‬
‫מצות חינו‪ ‬בכל הפרטי‪.‬‬
‫לית‪ ‬לו במתנה על מנת להחזיר‪.‬‬