Page 383 - MEIROVITZ-otzar arbaat -MEIROVITZ-BOOK

‫‪Pg: 383 - 12-Back 21-06-16‬‬

‫סעי‪ ‬ו | נתינת הלולב לקט‪ ‬שפט‬

‫סימ‪ ‬תרנח‬

‫מי‪ ‬חיי‪‬‬

‫יעקב על בקיאי הדעת‪ ,‬שיש לחוש דלמא‬ ‫וא‪ ‬תאמר שלא יצאו בו‪ ,‬למה שיבח אות‪‬‬
‫אתי למסר‪ ‬כשיגדל שיקח בלא הקנאה‪ ,‬כי‬ ‫וקרא לה‪' ‬בקיאי הדעת'‪ ,‬אלא בודאי שקט‪‬‬
‫ג‪ ‬בעת קטנותו לא לקחו בעצמו בלא רשות‬ ‫יכול לצאת בשאול אפילו ביו‪ ‬ראשו‪ ,‬וג‪‬‬
‫אביו‪ ,‬אלא כשביקש מאביו לית‪ ‬לו את הלולב‬ ‫האב מקיי‪ ‬בזה מצות חינו‪ ,‬כי מצות חינו‪‬‬
‫לצאת בו‪ ,‬אומר לו אביו קחהו ממקו‪ ‬פלוני‪,‬‬ ‫הוא על עצ‪ ‬המצוה ולא על פרטי המצוה‪,‬‬
‫וכשנוטלי‪ ‬אותו מש‪ ‬אינ‪ ‬עושי‪ ‬מעשה‬
‫קני‪ ,‬והקט‪ ‬לא ידע שלא עשה מעשה קני‪,‬‬ ‫עיי‪ ‬ש‪.‬‬
‫וכשיגדל אז כשיבקש מאביו לית‪ ‬לו את‬
‫הלולב‪ ,‬יאמר לו שצרי‪ ‬לעשות מעשה קני‪‬‬ ‫ובאמת יש לדקדק קצת על הבקיאי הדעת‬
‫למה הוצרכו לעצה זו‪ ,‬הלא היו יכולי‪ ‬ליתנו‬
‫)ועיי‪ ‬בשו"ת אגרות משה או"ח חלק ג' סימ‪ ‬צ"ה‪ ,‬דלא‬ ‫לקט‪ ‬בפירוש בדר‪ ‬שאלה כמו שעושי‪ ‬בשאר‬
‫ימי‪ ‬והיו יוצאי‪ ‬על ידי זה‪ ,‬וג‪ ‬על עיקר הדבר‬
‫ניחא ליה לומר שמקיי‪ ‬מצות חינו‪ ‬בזה שאומר לקט‪‬‬ ‫שהוצר‪ ‬בשו"ע לתת עצה אי‪ ‬ליתנו לקט‪,‬‬
‫והיינו שיתפוס ביחד ע‪ ‬התינוק‪ ,‬מה הוצר‪‬‬
‫דבר שאינו אמת‪ ,‬כיו‪ ‬שהקט‪ ‬אכ‪ ‬אינו יוצא בזה‪ ,‬אבל‬ ‫לעצות אלו‪ ,‬היה לה‪ ‬לכתוב רק שלא יתנהו‬
‫לקט‪ ‬במתנה‪ ,‬אלא בדר‪ ‬שאלה‪ ,‬והקט‪ ‬יצא בו‬
‫על פי הנתבאר אי‪ ‬בזה חשש‪ ,‬כי אינו אומר לתינוק‬ ‫כי הוא יוצא בשאול‪ ,‬וג‪ ‬ישאר ברשותו של‬
‫הגדול‪ ,‬ועיי‪ ‬בבכורי יעקב )ס"ק י"ח( שעצת‬
‫דבר שאינו אמת‪ ,‬כי הקט‪ ‬אכ‪ ‬יוצא בשאול‪ ,‬אלא כדי‬ ‫הבקיאי הדעת לא מצא ח‪ ‬בעיניו‪ ,‬כי יש‬
‫לחשוש דאתי למסר‪ ,‬שג‪ ‬כשיגדל יטלנו‬
‫לצאת את מצות חינו‪ ‬כתיקונו‪ ,‬ושלא נחוש דלמא אתי‬
‫מעצמו‪ ,‬עיי‪ ‬ש‪.‬‬
‫למיסר‪ ‬כשיגדל‪ ,‬לכ‪ ‬אומר לו את פרטי ההלכות שצרי‪‬‬
‫והנראה לומר דא‪ ‬א‪ ‬נאמר שמצות חינו‪‬‬
‫שיהיה 'שלכ‪ ,'‬אלא שלמעשה אינו נעשה 'לכ‪ '‬על‬ ‫הוא רק על עצ‪ ‬המצוה ולא על פרטי‬
‫המצוה‪ ,‬מכל מקו‪ ‬הוא דוקא באופ‪ ‬שאי‪‬‬
‫ידי אחד מהתחבולות(‪.‬‬ ‫התינוק מבחי‪ ‬שאינו מקיי‪ ‬את פרטי המצוה‪,‬‬
‫אבל א‪ ‬התינוק מבי‪ ‬שאינו מקיי‪ ‬את פרטי‬
‫ולולי דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש‬ ‫המצוה‪ ,‬אינו יוצא מצות חינו‪ ,‬כי אינו מחנכו‬
‫בטע‪ ‬הדבר שקט‪ ‬יוצא בשאול ג‪ ‬ביו‪‬‬ ‫למצוה כתיקונו‪ ,‬ולכ‪ ‬זה היה חכמת בקיאי‬
‫הראשו‪ ,‬כי הרי אי‪ ‬קני‪ ‬לקט‪ ‬מ‪ ‬התורה )אלא‬ ‫הדעת שהיו נותני‪ ‬אותו למקומו‪ ,‬והקט‪ ‬היה‬
‫נוטלו מעצמו ולא הבי‪ ‬שהוא יוצא אז בשאול‪,‬‬
‫כשדעת אחרת מקנה אותו‪ ,‬כמו שנתבאר לעיל בדעת‬ ‫וכ‪ ‬על עצת השו"ע שיתפוס יחד ע‪ ‬התינוק‪,‬‬
‫שהוא 'מי‪ ‬עמוקי‪ ‬עצה בלב איש'‪ ,‬שהקט‪‬‬
‫הרמב"‪ ,(‬כי רק מדרבנ‪ ‬תקנו לו שיוכל לקנות‪,‬‬ ‫חושב שהוא קונה אותו‪ ,‬שהרי עושה קני‪‬‬
‫כמו שכתב רש"י )כא‪ ‬בסוגיא(‪ ,‬ועל פי זה יש‬ ‫הגבהה‪ ,‬כי יודע שצרי‪ ‬שיהיה 'שלכ‪ ,'‬אבל‬
‫לומר שחכמי‪ ‬לא חייבו מצות חינו‪ ‬על האב‬ ‫באמת לא נקנה לו‪ ,‬כי יד אביו היה תפוס‬
‫בדבר שאי‪ ‬הקט‪ ‬יכול לקיי‪ ‬מ‪ ‬התורה‪ ,‬כי‬ ‫בו בעת ההגבהה‪ ,‬אבל א‪ ‬יאמר לו אביו‬
‫אי‪ ‬לו קני‪ ‬מ‪ ‬התורה שיהיו המיני‪ ‬שלו‪,‬‬ ‫הטע‪ ‬מדוע הוא תופסו יחד עמו‪ ,‬אכ‪ ‬לא‬
‫ולכ‪ ‬לא נתחייב האב בחינו‪ ‬אלא על מעשה‬ ‫יצא ידי מצות חינו‪ ,‬ומטע‪ ‬זה לא יוכל‬
‫המצוה בלבד‪ ,‬ולא על פרטי המצוה שלכ‪‬‬ ‫לית‪ ‬לתינוק בדר‪ ‬שאלה‪ ,‬כי לא יצא ידי‬
‫שאינו ברשותו‪ ,‬אבל מכל מקו‪ ‬מחשש שמא‬ ‫חינו‪ ‬כי התינוק מבי‪ ‬שאינו מקיי‪ ‬המצוה‬
‫יסר‪ ,‬עושי‪ ‬בכמה דרכי‪ ‬שהב‪ ‬לא יבחי‪‬‬ ‫כתיקונו‪ .‬ועל פי זה סרה תמיהת הבכורי‬
‫שלא קנה את המיני‪ ,‬ועל פי זה יוב‪ ‬מה‬
‫שהעיר בטורי אב‪) ‬חגיגה ד‪ ‬ו'( אי‪ ‬שיי‪ ‬מצות‬
‫חינו‪ ‬בקט‪ ‬הרי מצות צריכות כוונה וקט‪‬‬
‫לאו בר כונה‪ ,‬ולפי הנתבאר לא חייבו חכמי‪‬‬
‫במצות חינו‪ ‬על דבר שאי‪ ‬בכח הקט‪ ‬לעשותו‪,‬‬
‫א‪ ‬מצד ההלכה או מצד מיעוט חכמתו‪ ,‬ולכ‪‬‬
‫כיו‪ ‬שהוא לאו בר כוונה‪ ,‬לא חייבו חינו‪ ‬על‬
‫חלק זה‪) ,‬אבל בודאי שלא יראה אביו היפ‪ ‬הדברי‪‬‬