Page 379 - MEIROVITZ-otzar arbaat -MEIROVITZ-BOOK

‫‪Pg: 379 - 12-Back 21-06-16‬‬

‫סעי‪ ‬ו | נתינת הלולב לקט‪ ‬שפה‬

‫סימ‪ ‬תרנח‬

‫ולכ‪ ‬מה שמצוי שהבעל ואשתו הולכי‪ ‬לאכול סעודת יו‪ ‬טוב אצל הוריה‪,‬‬
‫ונזכרה האשה שלא נטלה לולב ורוצה ליטול את הלולב של אביה או חמיה‪ ,‬ית‪‬‬
‫לה במתנה על מנת להחזיר‪ ,‬ואי‪ ‬נוהגי‪ ‬לפרש 'על מנת שאי‪ ‬לבעל‪ ‬רשות בו'צג‪.‬‬

‫סעיף ו‬

‫נתינת הלולב לקטן‬

‫בגמרא )דף מ"ו ע"ב( 'אמר רב זירא‪ ,‬לא ליקני איניש הושענא לינוקא‬
‫ביומא טבא קמא‪ ,‬מאי טעמא‪ ,‬דינוקא מקנא קני אקנויי לא מקני‪,‬‬

‫ואשתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו'‪.‬‬

‫וביאור הענין הוא על פי מה שנתבאר בסעיפים הקודמים שביום הראשון‬

‫מי‪ ‬חיי‪‬‬

‫על מנת שאי‪ ‬לבעלה רשות בו‪ ,‬אבל לעני‪‬‬ ‫שתמה על הבכורי יעקב שהחמיר בזה‪ ,‬וכתב‬
‫ארבע מיני‪ ‬שאינה יכולה לצאת בה‪ ‬א‪ ‬יש‬ ‫שא‪ ‬נתנו לו כדי לצאת בו על כרח‪ ‬נתכוי‪‬‬
‫לבעל רשות בו‪ ,‬שהרי צרי‪ ‬שיהיה שלכ‪,'‬‬ ‫להכי ליתנו באופ‪ ‬שיכול לצאת בו‪ ,‬שהוא‬
‫נמצא שאי‪ ‬המתנה סובלת רק כאשר אי‪‬‬ ‫במתנה על מנת שאי‪ ‬לבעלי‪ ‬רשות בו‪ ,‬אבל‬
‫לבעלה רשות בו‪ ,‬לכ‪ ‬הוא אומדנא דמוכח‬ ‫לכאורה יש לתמוה עליו שנעל‪ ‬ממנו מה‬
‫שנתכוי‪ ‬לזה‪ ,‬וג‪ ‬הט"ז והש"‪ ‬מודי‪ ‬שבזה‬ ‫שכתב בבכורי יעקב עצמו שאי‪ ‬מועיל בזה‬
‫אי‪ ‬צרי‪ ‬לפרש‪ ,‬ועל פי זה יתבאר מה שהקשה‬ ‫אומדנא‪ ,‬וכמו שכתבו ש‪ ‬הט"ז והש"‪) ‬הובא‬
‫בבכורי יעקב אי‪ ‬תוכל האשה לצאת באתרוג‬ ‫בהערה הקודמת( שצרי‪ ‬לפרש דוקא על מנת‬
‫של קהל‪ ,‬ונדחק דאיירי שבעלה נוטל לפניה‬ ‫שאי‪ ‬לבעלי‪ ‬רשות בו‪ ,‬ואי‪ ‬מועיל מה שמפרש‬
‫והרי הוא שלו אז והוא נות‪ ‬לה במתנה‪ ,‬אבל‬ ‫לאיזה צור‪ ‬תיקח את המתנה‪ ,‬אפילו שהוא דבר‬
‫זה דוחק שלא הזכיר שו‪ ‬פוסק שצריכה ליזהר‬ ‫שממילא אי‪ ‬להבעל רשות בו‪ ,‬וא‪ ‬כ‪ ‬ג‪ ‬כא‪‬‬
‫בכ‪) ‬כי ממה שלא הזכירו הפוסקי‪ ‬אופ‪ ‬הנתינה לאשה‪,‬‬
‫אי‪ ‬מועיל אומדנא שלכ‪ ‬נתכוי‪.‬‬
‫יש לומר שסמכו על מה שנתבאר באהע"ז שצרי‪ ‬לומר‬
‫והנראה לומר בזה דבאמת מה שנות‪ ‬לה‬
‫על מנת שאי‪ ‬לבעלי‪ ‬רשות בו‪ ,‬או שלא היה מצוי כל‬ ‫סתמא מועיל כא‪ ,‬אפילו לא פירש להדיא‪ ,‬וא‪‬‬
‫שהבכורי יעקב הוכיח דבריו מהט"ז והש"‪ ,‬יש‬
‫כ‪ ‬שהנשי‪ ‬יקחו לצאת מאחרי‪ ,‬אבל באתרוג של קהל‬ ‫לחלק הרבה בי‪ ‬ההיא דהת‪ ‬לכא‪ ,‬דש‪ ‬איירי‬
‫שנות‪ ‬לה מתנה על מנת שתהיה לאכילתה‬
‫כבר הזכירו הפוסקי‪ ‬שהאשה הנוטלת ממנו צריכה‬ ‫ולבישתה‪ ,‬בזה יש לומר שצרי‪ ‬לפרש להדיא‪,‬‬
‫כי האכילה והלבישה אפילו שממילא אי‪ ‬לבעל‬
‫לשל‪' ‬דמי אתרוג'‪ ,‬ולא הזכירו שתזהר בכל זה(‪ ,‬הלא‬ ‫רשות בה‪ ‬כי היא אוכלת ולובשת בה‪ ,‬אבל‬
‫דבר הוא‪ ,‬אלא על כרח‪ ‬שסוברי‪ ‬שמועיל‬ ‫מכל מקו‪ ‬הדבר יכול לסבול שיהיה של הבעל‬
‫אומדנא‪ ,‬וכמו שבארנו בע"ה‪ ,‬שדעת כל אחד‬ ‫והיא תאכל ותלבש מחפצי הבעל‪ ,‬לכ‪ ‬אי‪ ‬מכח‬
‫שתוכל לצאת בו על האופ‪ ‬המועיל‪ .‬עיי‪ ‬בספר‬ ‫מתנה באופ‪ ‬זו אומדנא דמוכח שנת‪ ‬אותו רק‬
‫הליכות שלמה )פרק י"א אות י'( בש‪ ‬הגרש"ז‬

‫אויערבא‪ ‬זצ"ל‪.‬‬

‫צג‪ .‬מבואר ממה שנתבאר למעלה‪.‬‬