Page 312 - CARMEL-PNY YANUS NEW.1A
P. 312
Pg: 312 - 10-Front 21-05-11
312פ נ י י א נ ו ס
עליצות או משוּבת רוח ,אשר דמה יותר לרישומה המהורהר של היזכרות או
געגוע.
זמן רב הוספתי להלך בלב כבד ולא השגחתי עוד בדרכי ,אף לא בסובב אותי.
בשמיים נקשרו ענני סערה כבדים ורוח מקפיאה החלה מנשבת .הצטנפתי
במעילי ,אך לא האטתי את צעדיי .תוך כדי הליכה הייתי מגדף את עצמי בקול,
מקלל את אווילותי ,את תמימותי ,את תאוותי .אבוי לך ,שוגה עלוב בדמיונות!
הכיצד יכולת לטפח בלבך תאווה כה בלתי־מרוסנת לאישה הזאת? ארור תהיה
על שראית בגופה קן של מסתורין חבויים ,מעיין של חסד נסתר ,על שקיווית כי
בשרה יהפוך לך משכן של שקט ואמת ,בעוד אש מאכלת את גופך ורמצים
יוקדים בדמך; ארור על שהתפתית לראות בכוס התרעלה שהגישה לשפתיך יין
מתוק ,על שדימית להאמין כי תאוות הבשרים שאליה התמכרת אינה אלא רפרוף
כנפי השכינה על פניך .ארור תהיה על שהאמנת בסתרי לבך כי אהבתה תגאל
אותך מעצמך ,מעברך ,מחטאיך הנוראים ,ותהפוך אותך לאיש אחר .על כל אלה,
ראוי אתה לגורלך!
חרף ייאושי המר ומכאוביי המייסרים הוספתי ללכת ,שכן לא נותר לי דבר אחר
לעשותו .לפתע התגברו הרוחות ונעשו עזות שלא כדרך הטבע – מטחי כפור
אימתניים הצליפו מכל עבר ,עקרו ענפים ,שיחים ,רעפים ,הטיחו עצמים באוויר,
הקימו את השלג מרבצו והניעוהו בסחרחרת אדירה של צללים לבנים .בן־רגע
נמסך העולם כולו גוונים של לבן ,כחול ,אפור .צורות גבישיות צצו והזדקרו כמו
היו יער עד של עצמים קפואים ,דמומים ומזעיפי פנים .בשל הסופה התרוקנו
הרחובות מהולכי רגל ותנועת הרכבים בכביש פחתה מרגע לרגע ,עד שפסקה
לחלוטין .דומה היה כי העולם כולו עצר מלכת ,ורק רגליי הוסיפו לחתור
בעיקשות ,מתוך תנועה שבהרגל ,בתוך יקום מקביל של מרבצי קרח נצחיים.
הכפור והשלג חדרו תחת בגדיי וצרבו בבשר ,אך זה מכבר לא חשתי עוד בקור;
גופי היה מעבר לכאב ונפשי נסוגה אל עולם של צללים .הדמעות ש ִנקוו בעיניי
קפאו על לחיי בשובלים של קרח ,ושפתיי – שאך לפני רגע קיללו וגידפו בקול –
הפכו עתה מאובנות ותפוחות וזעו מוכנית לקצב נקישת הלסתות .מצוי הייתי
בלב משטח לבן קפוא ,ולאן שלא הבטתי נתקלו עיניי רק בלובן בוהק ,מסמא,
ללא אופק התוחם שמיים ואדמה ,ללא כל קו החוצץ בין מעלה ומטה .הייתי
אדם המהלך בבדידות איומה ,פוסע ללא כיוון או יעד במישור עצום ואינסופי
של דממה יצוקה ,בשדה משתרע של משטחי אור בלתי־חדירים ,בדמי הלילה
הלבן ,בו הכול שרוי בזוהר דמום ,קפוא ומת.
לרגע חלפה בראשי המחשבה שמא מתּי ושרוי אני עתה בעולמן של הנשמות,
אולם מה שונה בתכלית היה עולם קפוא זה מתיאוריו של אוגוסטינוס את כור
