Page 36 - CARMEL-PNY YANUS NEW.1A
P. 36
Pg: 36 - 2-Front 21-05-11
36פ נ י י א נ ו ס
היא הוסיפה ונאחזה במחשבותיי כקיסוסית עיקשת ,שולחת עוד ועוד זרועות
משתרגות וקוצניות .היא התעצמה ,ציירה תמונות והפיחה ריחות ,עד שלבסוף
כבשה את כל ישותי .הבית .חשתי כאילו להבה לוחכת בבני מעיי ותחושה
ממארת של קבס החלה מטפסת ,מלווה בעוויתות קצובות ,במעלה בטני.
אמברוזיו ,שהיה ער למצוקתי ,זינק לעברי ,חילץ אותי מתנוחתי הפרקדנית וגרר
אותי אל האסלה .לאחר כמה הקאות קצרות החלה השפעת הסם להיחלש .לבסוף
החל המסך עולה מעל עיניי ,חושף תחתיו שממה אפורה ועגמומית .סרוח
בכבדות על הספה ,חשתי את גופי כיצוק עופרת והצלחתי אך בדוחק להניע את
גפיי .בזווית העין השגחתי באמברוזיו ,שישב בסמיכות והעסיק את עצמו
בחבילת קלפים .משהבחין במבטי ,גיחך וסינן לעברי כמה מילים שלא עברו את
סף תודעתי .לאחר מכן השתתק .נרדמתי .כשהתעוררתי ריחפו סביבי צלילים
נוטפי קסם ואפופי ערפל ,ומתוכם הבליחה ִזמרת בס עמוקה ,אשר ,בכבדות
ובסבלנות ,פילסה לה נתיב אל אוזניי.
לשווא ניסיתי לאמוד בחושיי את הזמן שחלף .טעם מר עמד בפי וכשלתי אל
השירותים .כשחזרתי הגיש לי אמברוזיו כוס מים והצית לי סיגריה.
"חומר מן המשובחים!"
החרשתי .רסיסי חלום עוד ריצדו לנגד עיניי ומחשבותיי כמו צפו מפוזרות במי
אפסיים עכורים .עייפותי הייתה ללא נשוא וביקשתי ללכת .אמברוזיו ליווה אותי
לדלת .בחוץ פסק הגשם ועלטה סמיכה ומדכדכת עמדה בכול.
"בוא" ,אמר וטפח על שכמי" ,אקח אותך הביתה".
המילה הדהדה בראשי ונמוגה .לאחר מכן ,בשעה שישבתי לצדו במכונית,
בעודנו מתנהלים בעצלתיים בכבישים רטובים החלו תמונות עמומות ומבולבלות
צובאות על זיכרוני .נשאתי את מבטי אל העולם שמבעד לחלון ,אל עצי התרזה
מעורטלי העלווה שחלפו בסך על פניי ,ונזכרתי בעצים הגבוהים שבחצר הבית,
ענפיהם נוקשים בחלונות ומתופפים על הרעפים הישנים ,המתפוררים למחצה.
תמיד בחורף ,עם בוא הרוחות ,הפכה נקישתם לבלתי־נסבלת ,ואימא ,ששנתה
נדדה ,דחקה בי שאגזום אותם .לחלוחית עמדה בעיניי.
אימא .קלסתר פניה קם ולבש צורה לנגד עיניי ,עולה וצף מתוך מצולות של
שכחה .זמן רב כל כך עבר .חיים שלמים .נזכרתי כיצד קרעתי את עצמי אז
מעליה ,בפעם האחרונה ,על רציף הרכבת ,והותרתי אותה לבדידותה ,ליגון
שהחל כבר לכרסם בשפיותה .לא שעיתי להפצרותיה ולא התרציתי לבכיה.
עליתי במדרגות הקרון מבלי להפנות לעברה ולו מבט אחד אחרון ,מבלי לנופף
לשלום .רק כשניתקה לבסוף הרכבת מן הרציף הרהבתי לשאת את ראשי ולהביט
בה בפעם האחרונה ,בטרם תחמוק לעד מטווח ראייתי .אם להודות על האמת,
