Page 39 - CARMEL-PNY YANUS NEW.1A
P. 39
Pg: 39 - 2-Back 21-05-11
נ ג ר ד ו 39
עולם דמיונותיי ועוררו בי תשוקה וסקרנות לחקור ולדרוש בהם עוד ועוד .וכך
בהדרגה נסוגותי אט־אט מעולם ההבלים היומיומי אל עולם התיאולוגיה המסוגר
אך המקיף־כול .רעבוני לידע ,שלא ידע שובעה ,והמהירות בה קניתי לעצמי
ידיעות מפליגות – ולו בנושאים הזניחים ביותר – הפתיעו אפילו את האב
ג'יימס .באחד הימים שמעתיו אומר לאמי" :הנער הוא עילוי של ממש ,בכך אין
לטעות ,אבל חוששני כי ניחן במזג חולמני יתר על המידה ונוח להשתלהב.
אישיותו הלמדנית ותאוותו לידע ,חזקה שיהפכוהו ביום מן הימים למלומד גדול.
אבל המרי הטבוע באופיו ,האי־נחת המכלכל את מעשיו מראשיתם עד אחריתם
ונטייתו להתמכר לבדיונות שאינם יודעים גבול ,כל אלה מעוררים בי דאגה שמא
לא ימלא את התפקיד שהועיד לו האל .סגולות אופי שכאלה" ,אמר ונאנח,
"לרוב מותירות בפני האדם אפשרויות בחירה מצומצמות למדי ,וגורלו מועיד
אותו לחסד או לשבט .קיצורו של דבר ,אני צופה כי יהיה איש אלוהים ,מלומד
גדול ,תאב ידע אך ירא שמים ,שאם לא כן ,נגזר עליו שיאבד את נשמתו לתוהו,
שיהיה סהרורי ברוחו ,נבל ושפל בהליכותיו ,ואפשר אף שיידרדר לתהומות
הפשע והכפירה הנוראות מכול" .אמי האומללה ,כה נורא היה רישומן של מילים
אלה על נפשה ,מילים הרות גורל ,שמרגע זה ואילך התמסרה במלוא כוחותיה
למילוי אחר הוראותיו הקפדניות של האב הקדוש.
לא אשכח את מריה הנוראי ,שהפך עד מהרה למסכת תחנונים קורעי לב,
בשעה שבישרתי לה על החלטתי להתגייס לצבא .הפצרותיה נפלו על אוזניים
ערלות ולא חדרו את ביצורי לבי .כאשר הגיעה לבסוף השעה להיפרד ,לא פצתה
פה ,רק אחזה בחוזקה בידי ומיררה בבכי .וכך נצרבה דמותה בזיכרוני :עומדת
על רציף הרכבת ,פניה שטופי דמע ,ידה אוחזת בחוזקה בצלב שעל צווארה
ושפתיה ממלמלות ללא הרף תפילה כבושה.
או־אז הושלכתי באחת אל עמק הבכא ,אל שדות קטל בהם הותרתי לעד את
עלומיי ,ורבים הדברים שנשכחו מעמי והועמו ,ובגבור הקרבות דעכה בלבי גם
דמותה של אמי .בתחילה עוד הייתי כותב אליה ,מעודד אותה ,מבקש לשכך את
דאגתה .אבל לאחר חוויית הקרב הראשונה נפערה תהום בין החזית לבין הבית.
סופת הציקלון של המלחמה בלעה אותי לקרבה ,הפסקתי לכתוב ולא עניתי עוד
למכתביה ,שהלכו ונעשו סתומים ומבולבלים יותר ויותר .בסתרי רוחי חשתי כי
עליי להתנער מאחיזתה הכובלת ,לנתק עצמי מן הזיכרונות שקיננו בי כדיבוק,
כמחלה ממארת ,שהגדישוני יגון וערגה והחלישו את כוחי לעמוד אל מול אתגרי
הקרב .לא ידעתי כי חלתה ,ורק לאחר ששמה קץ לחייה קיבלתי מכתב קצר
ולאקוני מהמוסד בו העבירה את חודשי חייה האחרונים ,ובו דרישה להסדיר את
חובות האשפוז והקבורה .לא בכיתי עליה ולא התאבלתי .פשוט הדחקתי את
זכרה .לא נותרה ברירה בידי .נטל האשמה היה כבד מדי .מוזר ככל שהדבר
