Page 167 - 30322
P. 167
ג׳נטלמן חוטא ׀ 167
כמו שאמא שלי הייתה? מסורה ותומכת? האם כשת׳יאו היה ילד קטן
היא הייתה נוהגת ללטף את גבו עד שהוא היה נרדם ,כפי שאמא שלי
הייתה עושה? האם היא הכינה לו ביצת עין עגולה מושלמת? האם אי
פעם השתמשה באחרוני הפאונדים שלה כדי לקנות לו את המהדורה
האחרונה של המגזין האהוב עליו? אני מחייכת לעצמי בעצב ,בעודי
נשטפת געגועים אליה .היינו רק אמא ואני .היינו דלות אמצעים ,אך
שופעות באהבה .היא העריצה אותי ,ואני הערצתי אותה .היינו צוות
מנצח .צמד לעניין ,כך היא הייתה נוהגת לכנות אותנו .ואז המחלה
הארורה ההיא גזלה אותה ממני מוקדם מדי .אני בולעת רוק בכבדות
וממצמצת בניסיון להדוף את הזיכרונות ,זיכרונות קסומים עליהם
מאפילים הימים האחרונים המזוויעים לפני שהיא בסופו של דבר
הרימה ידיים.
״אני אתקשר אליה אחר כך,״ אומר ת׳יאו ,בעודו נעצר במרכז אולם
הכניסה העצום והמפואר שלו .להרף עין גרם המדרגות המרשים שובה
את תשומת ליבי ,בזמן שאני נודדת בזיכרוני לפעם האחרונה שביקרתי
פה .גם הפעם מופיעה אישה הנושאת בידה מגש ,רק שהפעם יש שתי
כוסות — הכוס המוכרת עם הנוזל הענברי וכוס יין לבן .ת׳יאו מחלץ
את כתפיו הגדולות מתוך מעילו ,פוסע את שני הצעדים הנחוצים כדי
לצמצם את המרחק ביניהם ומגיש לה את המעיל לפני שהוא לוקח את
שתי הכוסות המונחות על מגש המתכת .הוא גומע את המשקה שלו
ומניח את הכוס הריקה .האישה מהנהנת ונסוגה לאחור ,לפני שהיא
מסתובבת ומתרחקת מהמקום.
ואז צליל טריקת הדלתות בחזית הבית ממלא את החלל ,ואני
מסתובבת בעקבותיו .אני מוצאת את שני הגברים שכיתרו את הכניסה
מכתרים כעת את היציאה .הכול מתקתק כמו שעון ,זו בדיוק אותה
הרוטינה כמו בפעם הקודמת.
״איזי?״ קריאתו העדינה של ת׳יאו בשמי גורמת לי להסתובב
בשנית .הוא מושיט את הכוס לעברי .״רוצה לשתות?״
אני נענית להצעתו ,ואוחזת בכוס .בכל הכנות ,אני עייפה מכדי
לשתות יין כרגע .הוא עלול להתיש אותי סופית ולגרום לי לשקוע
