Page 164 - 30322

‫‪ 164‬׀ ג׳ודי אלן מלפס‬

‫למשך תקופת חיים שלמה‪ .‬ואין ספק שאצל ת׳יאו אלימות היא בגדר‬
‫אינסטינקט‪.‬‬

‫רגש מטפס במעלה גרוני‪ ,‬ואני בולעת בניסיון להדחיק אותו‪ .‬״אתה‬
‫בסדר?״ אני שואלת בהיסח דעת‪ ,‬קולי מעט רצוץ ושבור‪.‬‬

‫ת׳יאו מניד בראשו‪ ,‬שעה שידו מחליקה על עורפו ומלטפת אותו‪.‬‬
‫״לעזאזל‪.‬״ קולו נשמע מזועזע‪ .‬למעשה‪ ,‬הוא גם נראה מזועזע‪ .‬״אני‬
‫כל כך מצטער‪ .‬לא התכוונתי ל‪...‬״ הוא שולח מבט לאחור‪ ,‬ומשחרר‬

‫נשיפה ארוכה‪ .‬״לא רציתי שתראי את זה‪.‬״‬
‫״גם אני לא רציתי לראות את זה‪,‬״ אני אומרת לו‪ ,‬והוא מביט בי‪,‬‬

‫מנסה לקרוא אותי‪ .‬״אני לא אוהבת אלימות‪.‬״‬
‫״הוא עמד לפגוע בך‪.‬״‬

‫״יותר נפגעתי מזה שראיתי אותך מתנהג כמו חיה‪.‬״‬
‫ת׳יאו לוטש בי את עיניו‪ ,‬ואינני מסיטה ממנו את מבטי‪ .‬אני נותרת‬
‫נחושה‪ ,‬יציבה‪ ,‬איתנה בעמדתי‪ ,‬חרף הידיעה שהוא מנסה לקרוא בין‬
‫השורות‪ .‬כל המחסומים שלי מורמים‪ ,‬והוא לא יזכה לעבור אותם‪.‬‬
‫והוא בוודאי מבין זאת‪ ,‬מפני שבסופו של דבר הוא מרפה‪ ,‬עוצם את‬
‫עיניו ונושא את מבטו אל שמי הלילה למשך כמה רגעים בודדים‪ ,‬לפני‬
‫שהוא מושיט אליי את ידיו‪ .‬״בבקשה‪,‬״ הוא מפציר בי‪ ,‬ואני פוסעת‬
‫לעברו‪ ,‬לא מסוגלת להתנגד לתחינתו‪ .‬אני אוחזת בידיו ומניחה לו‬
‫להרגיש אותי למשך כמה רגעים‪ .‬מבטו פוגש במבטי‪ .‬״המזג שלי‪...‬״‬

‫קולו דועך‪ ,‬והוא בולע רוק בכבדות‪ .‬״לפעמים הוא גובר עליי‪.‬״‬
‫״אם כך‪ ,‬אל תאפשר לו‪.‬״ קולי נשמע כקולו‪ ,‬רך ומפציר‪ .‬״אני לא‬

‫רוצה לראות אותך ככה‪ ,‬ת׳יאו‪.‬״‬
‫הוא מהנהן בראשו‪ ,‬והבושה ניכרת בהבעת פניו הקודרת‪ .‬״אני‬
‫מצטער‪.‬״ הוא מצמיד אותי אל חזהו ומרים אותי לעומת גופו‪ .‬אני‬
‫משתפת פעולה ללא שום התנגדות‪ .‬מפני שאיזו ברירה ניצבת בפניי?‬
‫לדחות אותו? ״להרגיש את הגוף שלך על הגוף שלי זה כל כך נעים‪,‬״‬
‫הוא לוחש‪ ,‬בעודו טומן את פניו בצווארי ושואף שאיפה עמוקה‪ ,‬זיפי‬

‫זקנו שורטים אך מנחמים‪.‬‬
‫אני מביעה את הסכמתי ללא מילים ומניחה לו לשאת אותי למושב‬