Page 160 - 30322

‫‪ 160‬׀ ג׳ודי אלן מלפס‬

‫אני נמצאת במקום המוזר ביותר בו הייתי מעודי‪ .‬״תני לי לטפל בך‬
‫הערב‪,‬״ הוא אומר מעליי‪ ,‬ידו הגדולה מלטפת את שיערי‪ .‬״אני אקח‬
‫אותך הביתה כדי שתיקחי איתך כמה דברים‪ ,‬ואז תוכלי לישון אצלי‪.‬״‬
‫״אני לא ממש במצב לבילויים הערב‪,‬״ אני מתלוצצת‪ ,‬בעודי‬

‫מתענגת על רכותו ועל מגע גופו בגופי‪.‬‬
‫״לא אכפת לי‪.‬״ הוא מרחיק אותי מחזהו ונועץ בי את מבטו‪ ,‬חיוך‬
‫רפה עלה בזווית שפתיו‪ .‬״פשוט תהיי איתי‪.‬״ כרית אצבעו פוגשת‬
‫בעצם הלחי שלי ומשוטטת מטה בליטופים‪ ,‬לעבר הסנטר שלי‪ ,‬ואני‬
‫מהנהנת בראשי‪ ,‬האפשרות לסרב כלל לא עולה בדעתי‪ .‬אני לא יכולה‬
‫לחשוב על מקום אחר בו הייתי מעדיפה להיות‪ .‬״קאלום מחכה לנו‬
‫בחוץ‪.‬״ ת׳יאו כורך את זרועו סביב כתפיי‪ ,‬מצמיד אותי אליו ומתחיל‬
‫להוביל אותי לעבר היציאה מבית החולים‪ .‬קצב צעדיו איטי ומתחשב‪,‬‬
‫מה שמאפשר לי להתקדם בקצב שלי‪ ,‬תוך כדי שראשי נח על כתפו‪.‬‬
‫כאשר אנחנו מגיעים אל בית הקפה הסמוך לכניסה לבית החולים‪,‬‬

‫ת׳יאו מצביע על הדלפק‪ .‬״רוצה לשתות משהו?״ הוא שואל‪.‬‬
‫״אני אשמח לכוס קפה‪.‬״ אני לא רוצה להירדם עליו‪.‬‬

‫״אני אלך להביא לך‪ .‬חכי לי במכונית‪.‬״ הוא מחווה בראשו לעבר‬
‫הדלתות‪ ,‬לפני שהוא ניגש אל הדלפק‪ ,‬ואני מחייכת כשהמוכר פוסע‬
‫לאחור מתוך אינסטינקט‪ ,‬עיניו נפערות לרווחה נוכח ממדי הגבר‬
‫שמתקרב אליו‪ .‬לא בפעם הראשונה‪ ,‬אני תוהה היכן החשש הזה‬

‫מסתתר בקרבי‪.‬‬
‫בעודי יוצאת אל האוויר הצח‪ ,‬הרוח מצליפה בגופי ואני נרעדת‪.‬‬
‫אני סורקת את המכוניות בחיפוש אחר קאלום‪ ,‬מופתעת לגלות שאין‬
‫כל זכר לנוכחותו באופק‪ .‬אני עוטפת את גופי בזרועותיי‪ ,‬ונחפזת אל‬
‫מעבר מחופה בניסיון למצוא מחסה מפני הרוח הקרה‪ ,‬נותרת קרוב‬

‫לקצה‪ ,‬כך שאוכל להבחין בת׳יאו בעת שהוא יוצא מבית החולים‪.‬‬
‫אני שולחת לג׳ס הודעה מהירה ואומרת לה שאני נשארת לישון‬
‫אצל ת׳יאו‪ ,‬ונושאת את מבטי בעת שאני מבחינה בצל המתקדם‬

‫לעברי‪.‬‬
‫אני נסוגה לאחור‪ ,‬ובן רגע עוברת מישנוניות לדריכות‪ .‬בנו של‬