Page 156 - 30322
P. 156
156׀ ג׳ודי אלן מלפס
אוהבת את העובדה שגופו הגדול מטיל עליי את צילו המאיים,
ונדחקת לפינה.
אני בטוחה בבית חולים ,אני אומרת לעצמי ,שוב ושוב ,בניסיון לא
להחצין את תסמיני החרדה התוקפים אותי מבפנים .״אתה צריך לזוז,
וכך אוכל לטפל באבא שלך .החום שלו גבוה מאוד ,וקצב פעימות
ליבו לא סדיר.״ אני יוצקת לתוך קולי את כל הטון הסמכותי שאני
מצליחה לגייס ,וחולפת על פניו כדי לגשת לטפל בפרסי .״פרסי?״
אני שואלת ,ומגלה שעיניו עצומות .״פרסי ,אתה שומע אותי?״ הוא
מחוסר הכרה .״פרסי?״ אני מושיטה את ידי אל כפתור החירום ,אך
מישהו אוחז בזרועי ,אני מביטה לאחור ומבחינה בבנו של פרסי נוהם
לעברי .אני מחלצת את זרועי מאחיזתו ,נאנקת בכאב בשקט .עכשיו
אני כבר רותחת מזעם משום שהוא מנסה לסכל את ניסיונותיי לטפל
באביו .״תסלק ממני את הידיים שלך,״ אני אומרת בתקיפות בעודי
הודפת אותו ולוחצת על הכפתור .אני אוחזת בפרק כף ידו של פרסי
ובודקת את הדופק שלו.
״מה קורה?״ שואל בנו.
״הוא עובר התקף לב נוסף.״ בדיוק ברגע שאני מסיימת את
המשפט ,ההתראות במוניטור של פרסי מתחילות להשתולל.
״שיט,״ אני לוחשת ,ונחפזת להביא את הדפיברילטור ,תוך כדי
שאני שומעת את בנו של פרסי צועק מאחוריי בדרישה לדעת מה
קורה .״פאם!״ אני צועקת ,בעודי אוחזת בעגלה עם האספקה לטיפול
בדום לב ומגלגלת אותה בחזרה לחדרו של פרסי ,שעה שפאם דולקת
בעקבותיי .״פרסי לקה בדום לב,״ אני אומרת בבהילות ,תוך כדי שאני
מתירה את כבלי המכונה בזמן שפאם חותכת את חלוקו של פרסי
במרכז וחושפת את החזה שלו.
״תגידי לי מה קורה,״ תובע בנו ,העומד בסמוך אליי .אני מסתובבת
ומתנגשת בו ,והכבלים נשמטים מידיי .לכל הרוחות ,הוא מפריע לי.
״תגידי לי!״
אני פאקינג רותחת מזעם מכך שהוא מונע ממני לעשות את
עבודתי .תשמרי על קור רוח ,איזי .אני ממהרת לאסוף את הכבלים
