Page 162 - 30322

‫‪ 162‬׀ ג׳ודי אלן מלפס‬

‫״הוא בן של מטופל‪,‬״ אני נחפזת לומר‪ ,‬בעודי מתפללת שהמידע‬
‫יחדור מבעד לעננת הזעם שאופפת את ת׳יאו‪ .‬״ת׳יאו‪ ,‬תפסיק!״‬

‫הוא לא מפסיק‪ ,‬ובמקום זאת מטיח אותו בקיר‪ .‬״השלט שראית‪,‬‬
‫זה שתלוי על כל קיר בבית החולים‪ ,‬זה שמצהיר שהתעמרות בצוות‬
‫העובדים תיתקל באפס סבלנות‪ .‬תגיד לי שראית אותו‪.‬״ ת׳יאו רוכן‬
‫לפנים שעה שבנו של פרסי מהנהן עד כמה שהוא מסוגל‪ ,‬בזמן שכף יד‬
‫ענקית חונקת אותו‪ .‬״ובכן‪ ,‬יש עוד שלט‪ ,‬שאותו לא ראית‪ .‬חוק בלתי‬

‫כתוב‪ .‬אתה רוצה לדעת מה הוא אומר?״‬
‫אלוהים אדירים‪ ,‬ת׳יאו הרגוע מפחיד די והותר‪ .‬ת׳יאו העצבני‬
‫פשוט מעורר אימה‪ .‬בפעם הראשונה מאז פגשתי אותו‪ ,‬הוא מעורר‬
‫בי חרדה‪ .‬למה הוא מסוגל? בנו של פרסי מהנהן בשנית‪ ,‬אימה נקווית‬

‫בעיניו הדומעות‪ ,‬עד כדי כך שאני ממש מתחילה לרחם עליו‪.‬‬
‫״החוק הזה‪,‬״ ת׳יאו נושף על פניו‪ ,‬״אומר שאם מישהו מעז להניח‬
‫אפילו אצבע על האישה שלי‪ ,‬ההשלכות יהיו חמורות‪ .‬אתה רוצה‬

‫לדעת על איזה השלכות מדובר?״‬
‫ת׳יאו מענה אותו‪ ,‬מאריך את כאבו ואת הפחד שלו‪ .‬הוא שואב‬

‫מכך הנאה‪ ,‬בעודו מתענג על המחזה של מצוקת קורבנו‪.‬‬
‫״מוות מיידי‪,‬״ לוחש ת׳יאו‪ ,‬בעודו ממשיך לאחוז בו ביד אחת‬
‫ושולח את ידו השנייה לאחור‪ .‬הוא שולף את האקדח שלו‪ ,‬מכוון אותו‬
‫היישר אל מצחו של האיש ומושך לאחור הדק שננעל בקול נקישה‬

‫עוצמתי‪.‬‬
‫אלוהים אדירים‪.‬‬
‫״ת׳יאו!״ אני צועקת בעודי נסוגה לאחור‪ ,‬וסורקת את הסביבה‬
‫מתוך אינסטינקט בחיפוש אחר עדים‪ .‬אין בסביבה נפש חיה; המקום‬
‫שאליו ת׳יאו גרר אותו מרוחק מכל אדם‪ ,‬וכעת אני מבינה שהוא עשה‬
‫זאת בכוונה תחילה‪ .‬״ת׳יאו‪ ,‬בבקשה‪.‬״ אני מסתחררת במקומי כשאני‬
‫שומעת מאחוריי קול צעדים כבדים‪ ,‬ורואה את קאלום פונה ושועט‬
‫לעברנו‪ .‬״קאלום‪ ,‬תעצור אותו!״‬
‫הוא גומע את הסיטואציה במבטו‪ ,‬רגליו הארוכות מאטות‪ .‬״ת׳יאו‪,‬‬
‫בן אדם‪ ,‬קדימה‪ .‬תוריד את האקדח‪,‬״ הוא אומר‪ ,‬בעודו מתקרב‬