Page 236 - 30322
P. 236
236׀ ג׳ודי אלן מלפס
האלה לא זזו מהדרך למעני .הם כלל לא פעלו מתוך אדיבות .הם
פעלו מתוך היגיון.
אני מצמצמת אליו את מבטי שעה שהוא חולף על פניי ומקיש את
הקוד .ואז הוא מסמן ,ברוב אדיבותו ,שאוביל את הדרך .אני ממשיכה
להתקדם בלי לומר לו תודה ,ומניחה לדלת להיסגר מאחוריי .אין
במסדרון נפש חיה ,אבל ישנם קירות משני צדדיי .אני עוצרת וממקדת
את מבטי לפניי ,ממצמצת בעיניי בניסיון להבהיר את שדה הראייה
שלי כמיטב יכולתי .ואז אני פוסעת שני צעדים ימינה ...ונהדפת
לאחור .ואז אני פוסעת שני צעדים שמאלה ...ונהדפת לאחור .אני
מגלגלת עיניים וממשיכה להתנודד מצד לצד בדרכי למשרד ,תוך כדי
שאני שומעת במעומעם צחקוק רועם מאחור.
״זאת אשמתך,״ אני רוטנת .הוא לא אומר מילה .ככל הנראה
מפני שהוא עסוק בלהתפקע מצחוק .לאחר שאני נאבקת עם הדלת,
אני מצליחה לפתוח אותה ולהיכנס .אני מסתובבת ומוצאת את עיניו
הצוחקות לפני שאני טורקת את הדלת בפניו .ואז אני מתנגשת בכל
רהיט ורהיט במרחב ,לפני שאני מצליחה להגיע אל הדלת השנייה .אני
מחליטה לעצום עין אחת במטרה להתביית על הידית ,ובסופו של דבר
מצליחה לאתר אותה ולבצע את אותן פעולות ילדותיות כמו לפני כן.
אני מסתובבת ומזעיפה פנים לעבר ת׳יאו ,ומייד לאחר מכן טורקת את
הדלת בפניו.
אני נזרקת מקיר לקיר בעודי מנסה לצלוח את המסדרון האין־סופי
שמוביל בחזרה אל ביתו .עד שאני מגיעה לקצה ,כל החדר מסתובב
סביבי ,וכבר לא נותרת בי אנרגיה לנהוג בנקמנות ולהטיח דלתות
נוספות בפניו ,אז אני מדדה במעלה המדרגות ופולטת יבבה בעת
שהפסים על השטיח הופכים לתוהו ובוהו גלי ומערערים את שיווי
המשקל שלי .לעולם לא אצליח להגיע ליעד.
אך מסתבר שאינני חייבת .כפות רגליי מתרוממות מתחתיי ,ולפתע
אני מרחפת באוויר .ת׳יאו לא מוציא מפיו ולו מילה מלגלגת אחת,
הוא לא לועג לי .וכאילו שזה טבוע בי ,לאחר שאני נתונה באחיזתו,
אני כבר לא מזיזה שריר .הוא נושא אותי במעלה המדרגות המחרידות
