Page 32 - 30322
P. 32
32׀ ג׳ודי אלן מלפס
ולתפוס את מקומה של ידו על צווארי — לא שאני מנסה להסתיר את
הסימנים ,אני פשוט מנסה להשתחרר ממגעו ,וכדי לסגת מפניו .הוא
לא מרתק אותי למקומי .לא באמצעים פיזיים ,בכל אופן .אך כאשר
הוא נוגע בי ,אני מגלה שאין ביכולתי לזוז .אולם חלקיק שנייה לפני
שידי מגיעה אל ידו כדי לנתק אותה מצווארי ,הוא מזיז אותה וחוסך
ממני את הטרחה.
הוא פוסע לאחור ,זעף קלוש אופף את פניו .״מטופל?״
״הוא מבוגר .סנילי.״ תגובתו לא מוצאת חן בעיניי ,ואני מוצאת את
עצמי נחפזת להסביר .כעת אין בו שום זכר לרכות .״חלק מהדברים
הכיפיים שבעבודה הזאת,״ אני מתלוצצת ,מתוך צורך להפיג את
המתח שבינינו .הוא לא צוחק ,אפילו לא מבזיק לעברי חיוך .וואו ,הוא
ממש רותח מזעם .״כדאי שאזוז.״ אני מחווה באגודלי מעבר לכתפי
בלי להסב ממנו את מבטי.
ת׳יאו נרתע ונד בראשו קלות .״כמובן.״ הוא טומן יד בכיסו ,שולף
מתוכו כרטיס ביקור ומגיש לי אותו .״אדאג שתמתין לך מכונית בחוץ.
קאלום יסיע אותך הביתה .זה כרטיס הביקור שלי ,במקרה שתצטרכי
ליצור איתי קשר.״
אני מביטה אל כרטיס הביקור השחור המוחזק בעדינות בין
אצבעותיו ,עם אותיות אדומות הכתובות בשורה אחת במרכז .השם
שלו .ומספר טלפון נייד .״למה שאצטרך ליצור איתך קשר?״ אני
שואלת ,בלי לטרוח לציין שאינני יכולה לעשות זאת ,מפני ששברי
הטלפון שלי נותרו בסמטה ,וקרוב לוודאי שלא אצליח לקנות טלפון
חדש לפני שישלמו לי ביום שישי .אבל זה לא רלוונטי .אין שום סיבה
שאצור איתו קשר בעתיד .הוא בהחלט אדם שיש להימנע מכל קשר
עימו.
הוא פוסע לפנים ומחליק את כרטיס הביקור לתוך התיק שלי.
״לעולם אל תחזרי הביתה בחשכה שוב,״ הוא מזהיר ומסב את מבטו
לשנייה .זו בסך הכול שנייה ,אולם אני מבחינה בכתם הדיו בצווארו,
המציץ מתחת לצווארון חולצתו .דיו שחור ,מוכהה קמעה בקצוות.
אני מוצאת את עצמי מתאמצת להתבונן ביסודיות ,מפצירה בו
