Page 28 - 30322

‫‪ 28‬׀ ג׳ודי אלן מלפס‬

‫״אני חושבת שהכול יהיה בסדר‪ ,‬פני‪ .‬כואב לך?״‬
‫היא מנידה בראשה לשלילה‪ ,‬זזה מעט במקומה ומתכרבלת‬

‫בשמיכה‪ .‬״לא‪.‬״‬
‫״יופי‪.‬״ אני מביטה בדלת הסגורה‪ ,‬היכן שת׳יאו עמד לפני רגעים‬
‫בודדים‪ ,‬ומהרהרת מה עליי לעשות‪ .‬כבר חוויתי סכנה בעבר‪ .‬אני‬
‫מכירה את הסימנים‪ ,‬ובעוד שת׳יאו מציג סימנים רבים המעידים על‬
‫היותו מסוכן‪ ,‬אני לא מרגישה שהוא מהווה סכנה בשביל פני‪ .‬אבל‬
‫עליי להיות בטוחה‪ .‬זה מה שהכשירו אותי לעשות‪ ,‬ואסור לי לשכוח‬
‫את זה‪ ,‬אף שת׳יאו מוציא אותי מאיזון‪ .‬אני מושיבה את ישבני על‬
‫קצה המיטה ואוחזת בידה של פני‪ .‬״יש משהו שאני יכולה לעשות‬
‫כדי לעזור לך‪ ,‬פני? מישהו שאליו אוכל להתקשר?״ אולי אמא שלה‬

‫או חברה‪.‬‬
‫״ת׳יאו‪ .‬תקראי לת׳יאו‪.‬״‬
‫אני מוצאת את עצמי מעיפה מבט נוסף בדלת‪ ,‬ומדמיינת את גבו‬
‫הגדול הולך ומתרחק‪ .‬״את נמצאת בבית של ת׳יאו‪.‬״‬
‫״אם ככה‪ ,‬אני בטוחה‪,‬״ היא ממלמלת בישנוניות‪ .‬היא שוב שוקעת‬
‫בשינה‪ .‬פשוט ככה‪ .‬חום מתפשט ברחבי גופי נוכח מילותיה‪ .‬היא‬
‫נרגעה ברגע שהבינה היכן היא ועם מי היא נמצאת‪ .‬ת׳יאו משרה עליה‬
‫רוגע‪ .‬הנוכחות שלו מנחמת אותה‪ .‬איפה היה גבר כזה כשאני הייתי‬

‫זקוקה לו?‬
‫אינני יכולה להרהר בכך יותר מדי‪ .‬אני פה ואני חיה‪ .‬ולמרבה‬

‫הפלא‪ ,‬אני יציבה נפשית‪.‬‬
‫אני אוספת את התיק ואת המעיל ומניחה לפני לנוח‪ ,‬נחושה בדעתי‬
‫למצוא את אחד מהגברים הגדולים שמשוטטים ברחבי האחוזה ולומר‬
‫לו למה עליו לשים לב ואז‪ ,‬סוף כל סוף‪ ,‬לשאול אם אחד מהם יכול‬
‫להסיע אותי הביתה‪ .‬אני פותחת את הדלת בדממה‪ ,‬יוצאת מהחדר‬

‫וסוגרת אותה בזהירות‪.‬‬
‫״מיס?״‬

‫אני מסתובבת ורואה את הגבר המבוגר עם המשקפיים העגולים‬
‫והשיער הכסוף שקיבל את פנינו עם כניסתנו לבית‪ .‬״היא בסדר‪.‬״‬