Page 26 - 30322
P. 26
26׀ ג׳ודי אלן מלפס
מביכות חולפות ,בזמן שמבטו עובר מידיו אל חלקים שונים בגופי.
מה לכל הרוחות?
״עבר עלייך לילה לא פשוט,״ הוא ממלמל ,ואז מניד בראשו
ומסתובב .״אין בהצעה שלי שום דבר שטותי.״
העלבתי אותו .הוא הציע לי עזרה ,ואני צחקתי .״לא התכוונתי
להעליב אותך,״ אני קוראת בעקבותיו ,בעודי נותרת לעמוד באמצע
גרם המדרגות .״אני מצטערת.״ אני לא יודעת למה אני מרגישה צורך
להתנצל ,אבל אני לא יכולה להתעלם מכך.
ת׳יאו פונה שמאלה .״אני לא נעלב ,איזי .מכאן.״
אני מכווצת את מצחי ,שעה שכפות רגליי מטפסות במדרגות
בזהירות .התגובה שלו מוזרה ,אני קיבלתי את הרושם שהוא נעלב
מאוד.
ברגע שאני מדביקה את צעדיו ,אני מקבלת החלטה מודעת לסתום
את פי ,לטפל בפני ,ולהסתלק מכאן במהירות .הקרירות שת׳יאו החל
להפגין פתאום והעובדה שהוא מסרב להביט בי כעת ,גורמת לי לחשוב
שהוא שותף לתוכנית שלי .הוא מסובב ידית של דלת .ופותח אותה
לרווחה .ואז הוא נסוג מספר מטרים לאחור ,מפנה את הדרך למעני.
ובוהה בי .מבט נוקב וקר.
אני נאנחת בכבדות ,מוטרדת — למרבה הפלא — מכך שהעלבתי
אותו .הוא גבר גדול .גבר גדול מאוד .אל תגידו לי שמתחת לכל
השרירים האלה מסתתרים רגשות.
תחילה אני מבחינה בפני השוכבת מכוסה על מיטת עץ גדולה,
ואחר כך אני רואה שלצידה ניצבת עגלה עם כל הציוד הרפואי שאחות
יכולה לרצות .אין לי מושג איך הוא ארגן את כל זה ,ובכזאת מהירות,
אך אני לא מתכוונת לשאול .אני מתכוונת לעשות את העבודה
ולהסתלק מפה .אני בכלל לא אמורה להיות כאן ,שלא לדבר על פני.
היא אמורה להיות בבית חולים.
בזמן שאני ניגשת לעבודה ,אני שומעת את הדלת נסגרת מאחוריי
ומביטה לאחור כדי לגלות שנותרתי לבדי .אני אסירת תודה על כך.
הוא מערער את שלוותי .אני צועדת לעבר המיטה ,ממהרת לבדוק את
