Page 21 - 30322

‫פרק ‪2‬‬

‫אני אומרת לעצמי שבריאותה של פני היא הסיבה הבלעדית שבגללה‬
‫אני יושבת כרגע במושב עור קטיפתי בדרכי לאלוהים יודע איפה‪,‬‬
‫אבל זה שקר‪ .‬ת׳יאו הפך אותי לאידיוטית‪ .‬אני בוודאי מתחילה לאבד‬
‫את שפיותי‪ .‬הוא ניסה לתת לי אקדח‪ ,‬כדי שאירה בו אם ארגיש בכך‬
‫צורך‪ .‬אקדח מזוין! אבל הוא גם הופיע בזירת האירוע ומנע מהמנוול‬

‫הזה ל‪...‬‬
‫גל רעד צונן חולף בגופי בזמן שאני מרימה את העפעף של פני‬
‫בעדינות‪ ,‬כדי להעיף מבט באישונים שלה‪ ,‬לפני שאני בוחנת את‬
‫הפצע בגבה שלה‪ .‬הוא הפסיק לדמם‪ ,‬אבל היא בהחלט תזדקק לכמה‬
‫תפרים‪ .‬לרגע אני חשה אשמה על היותי אסירת תודה שיש לי את פני‬
‫כמושא לתשומת ליבי‪ ,‬מפני שהוא עדיין מתבונן בי‪ ,‬ובשל כך ליבי‬

‫הולם בקצב מסחרר‪.‬‬
‫״את שוב לחוצה‪.‬״ ת׳יאו מתפרץ למחשבותיי באמצעות הצהרתו‬
‫השלווה‪ ,‬וכפות ידיי מתחילות לרעוד‪ .‬כן‪ ,‬אני לחוצה‪ ,‬אבל לא מהסיבות‬
‫שבגללן אני אמורה להיות לחוצה‪ .‬״את באמת חושבת שאפגע בך?‬

‫הצעתי לתת לך אקדח‪ ,‬זה לא גרם לך להרגיש בטוחה מספיק?״‬
‫״אתה לא תפגע בי‪,‬״ אני מאשרת ללא שמץ של היסוס‪ ,‬בעודי‬
‫מתרחקת מפני וחוזרת להתרווח במושבי‪ .‬הוא מכופף את רגליו‪ ,‬גופו‬
‫הגדול נשען לאחור ברפיון‪ ,‬וזרועו העבה מונחת על האדן הסמוך‬
‫למושבו‪ .‬במכונית שוררת חשכה‪ ,‬אבל אני רואה אותו בבירור‪ ,‬כמו‬
‫באור יום‪ .‬חזותו דורשת תשומת לב‪ .‬תובעת כבוד‪ .‬זועקת עוצמה‪.‬‬
‫אלוהים‪ ,‬הוא גבר מאיים כמו שגבר יכול להיות‪ .‬אני זזה במושבי‪,‬‬
‫רוצה להסיט את מבטי‪ ,‬אך לא מצליחה לנתץ את המנעול שלוכד את‬
‫מבטינו יחדיו‪ .‬״ואני סומכת על האינסטינקטים שלי‪,‬״ אני מוסיפה‬

‫בנשימה נרעדת‪.‬‬
‫גם ת׳יאו זז קמעה במקומו‪ ,‬ואז הוא מקרב את האצבע המורה‬