Page 24 - 30322

‫‪ 24‬׀ ג׳ודי אלן מלפס‬

‫ששני הגברים הגדולים ששמרו עליהן נמצאים כעת בפנים יחד איתנו‪.‬‬
‫ואז מופיעה אישה הנושאת מגש ועליו כוס עם משקה כהה הניצבת‬
‫ממש במרכזו‪ .‬היא נעצרת כשני מטרים מת׳יאו‪ ,‬מחזיקה את המגש‬
‫לפניה ומציגה אותו בפניו‪ ,‬כך שת׳יאו נאלץ לגשת אליה כדי לקחת‬

‫את המשקה שלו‪.‬‬
‫״אתה תמיד זוכה לקבלת פנים מפוארת כל כך כשאתה חוזר‬

‫הביתה?״ אני שואלת ופולטת צחוק עצבני‪.‬‬
‫הוא מחייך‪ ,‬פושט את הז׳קט ומגיש אותו לאישה‪ ,‬לפני שהוא לוקח‬
‫את הכוס ומקרב אותה אל שפתיו‪ .‬העובדה שהוא פשט את הז׳קט‬
‫מעתיקה את נשימתי‪ ,‬הבד הלבן של חולצתו עוטף כל סנטימטר‬
‫וסנטימטר מפלג גופו העליון העצום — פלג גוף שאני רואה שהוא‬
‫מסותת‪ ,‬נוקשה ומעוצב היטב‪ .‬אני נושאת את מבטי‪ ,‬עיניי מתחקות‬
‫אחר הדרך שעושה הכוס אל שפתיו‪ .‬אני נסוגה לאחור וטומנת את ידי‬
‫בתוך התיק שלי‪ ,‬מרגישה צורך להימלט מעיניו המביטות בי‪ ,‬לפני‬
‫שהן יגזלו ממני את היכולת לעשות כל דבר חוץ מאשר לנסות לגמוע‬
‫את מלוא נוכחותו העוצמתית‪ .‬״יש לי צוות קשוב מאוד‪,‬״ הוא אומר‪,‬‬

‫ומניח את הכוס הריקה על המגש‪ .‬״תרצי משהו לשתות?״‬
‫״אני בסדר‪ ,‬תודה‪.‬״ אני מפשפשת בתיק בניסיון לאתר את הטלפון‬
‫שלי‪ ,‬לא שיש לי מושג מה אעשה בו ברגע שאמצא אותו‪ .‬ג׳ס עדיין‬
‫בעבודה‪ ,‬ככה שאין לי למי להתקשר‪ .‬אני פשוט זקוקה למשהו שיסיח‬
‫את דעתי‪ .‬כפות ידיי קופאות בעיצומו של החיפוש‪ ,‬והצליל של טלפון‬
‫נשבר הנשמע בראשי מזכיר לי שהטלפון הנייד שלי כבר איננו‪ .‬הייתי‬
‫צוחקת‪ ,‬אם לא הייתי מבוהלת כל כך‪ .‬אני נמצאת בתוך בית מוזר‪ ,‬עם‬
‫הרבה גברים מוזרים וגדולים‪ ,‬ואין לי טלפון‪ .‬מהלך חכם‪ ,‬איזי‪ .‬פשוט‬

‫גאוני מצידך‪.‬‬
‫״איבדת משהו?״ שואל ת׳יאו‪ ,‬ותוחב את כפות ידיו לכיסים‪.‬‬

‫אני מתרוממת וזוקפת את סנטרי‪ .‬״כן‪ ,‬את האקדח שלי‪.‬״‬
‫עיניו נוצצות‪ ,‬והוא מרים את ידיו בכניעה‪.‬‬

‫אני נאנחת בכבדות בעודי מנידה בראשי בתדהמה‪ .‬״כדאי שאסיים‬
‫לטפל בפני ואלך‪.‬״‬