Page 8 - 30322
P. 8
8׀ ג׳ודי אלן מלפס
כשאת חוזרת.״ אני רוכנת לנשק אותה בלחי בדיוק ברגע ששאגה
מחרישת אוזניים נישאת באוויר ,אישה בצירים זועקת את נשמתה.
״אין סיכוי שאני אי פעם נכנסת להיריון,״ אני אומרת בחלחלה ונסוגה
לאחור לעבר הדלת.
״כן ,גם אני,״ מאשרת ג׳ס .״היי ,נשאר רק עוד שבוע!״
אזכור הטיול המתקרב מעלה על שפתיי חיוך מטופש.
״וגאס ,בייבי,״ אני קוראת בקול ,ואז נשמעות זעקות נוספות .הן
מוחקות את החיוך מהפנים שלנו ומזכירות שנותרו לנו עוד מספר
משמרות עד שנוכל להתחיל להתרגש באמת .״נראה שיש ואגינה
שממתינה לך.״
ג׳ס נאנחת ומתחילה להתרחק .״ראיתי ואגינות בכמות שתספיק
לי לכל החיים ,כשאגיע ללאס וגאס אני מתכוונת לאזן את זה עם
שפע של זין.״ היא מביטה בי מעבר לכתפה בתמימות מעושה ,וצחוק
מתגלגל בוקע ממעמקי גרוני ,ומאפיל על התחינות למשככי כאבים
הבוקעות מהחדר שבהמשך המסדרון .״הגיע הזמן לדחוף ,מתוקה!״
היא מזמרת בהתלהבות בכיוון המטופלת שלה בעודה נעלמת .אני
מחייכת ויוצאת ממחלקת יולדות.
לאחר שאני קונה בבית הקפה תה לדרך ,אני יוצאת אל הערב
החורפי הצונן ומתחילה במסע הרגלי המפרך הביתה .האוויר הצח
מרגיע את גופי התשוש מהמשמרת הארוכה .ההליכה אל העבודה
ובחזרה איננה רק מתוך הכרח .ההליכה הנמרצת אל בית החולים
נמשכת כחצי שעה ,היא מעוררת אותי ומכינה אותי לקראת המשמרת.
בדרכי חזרה ,ההליכה העצלה הביתה עוזרת לי לנקות את מוחי
ולהוריד הילוך .חוץ מזה ,לא הייתי יכולה להרשות לעצמי להחזיק
מכונית גם אם הייתה לי סיבה הגיונית לעשות זאת .ובכל מקרה אין לי
סיבה כזאת .קרוב לוודאי שהנסיעה לעבודה הייתה אורכת כפליים זמן
מההליכה ,ומציאת חניה בבית החולים רויאל לונדון נחשבת משימה
כמעט בלתי אפשרית.
בעודי לוגמת מהתה ,אני מביטה בטלפון ומתמהמהת במקומי
לשבריר שנייה בעת שאני מבחינה בשיחה שלא נענתה ממספר לא
