Page 100 - 14322
P. 100
| 100סמנתה יאנג
מאוורר עם מרצפות בגוון אפור עדין ,ספת עור פינתית לבנה עם כמה
כריות נוי בגדלים שונים בגוני אפור ושמיכה אפורה .בירכתי החדר
היה מזנון בגימור אפור ,ועליו נחו תיקי הפרויקטים שלנו .על הקיר
מעליו נתלו תמונות של כמה מהעיצובים האהובים עלינו ,במסגרות
דקות בגון לימון .פרץ הצבע הקטן ניכר גם באגרטל שעל המזנון,
בקערת הזכוכית בעבודת היד שעל שולחן הקפה ובכורסה האנגלית
המיניאטורית בפינת החדר.
היה לנו שולחן קבלה מזכוכית ,בחירה שנועדה לגרום לו להיראות
כאילו הוא מתמזג לתוך החדר ,אבל הוא לא היה בשימוש .בכל אחד
מהמשרדים שלנו היה פעמון שצילצל בכל פעם שמישהו נכנס לאזור
הקבלה ,ואחד מאיתנו יצא לקדם את פני הלקוח .סטלה לא ראתה
כל טעם בהחזקת פקיד קבלה במשרה מלאה ,כשרוב הלקוחות שלנו
הגיעו בתיאום מראש.
מה שמצוין במיקום שלנו ברחוב ביקון זה שיכולתי להגיע למשרד
ברגל מהדירה שלי בפחות מעשר דקות.
כשנכנסתי למשרד ,הרגשתי שהגעתי הביתה .תחושת הקלה הציפה
אותי .ואז הטלפון הנייד שלי צילצל ,אלא מה .נאנחתי ותחבתי את ידי
אל התיק כדי למצוא אותו .הגעתי לפה לפני שתי שניות ,והלקוחות
שלי כבר זקוקים לתשומת ליבי.
אלא שמסך הטלפון גילה לי שזה דוד שלי ,דיוויד ,ולא לקוח.
"בוקר טוב ",בירכתי אותו לשלום ,תמיד שמחתי לשמוע ממנו.
"בוקר טוב ,מתוקה .רק מתקשר לוודא שהגעת הביתה בשלום".
זה כנראה הלחץ של הימים האחרונים ,אבל הדברים שלו גרמו
לדמעות לצרוב את עיני .חייכתי ,אסירת תודה על הדאגה שלו" .אני
בבית ,בריאה ושלמה .הרגע נכנסתי למשרד ,למעשה".
"ואת בסדר?"
הנה מה שצריך לדעת על המשפחה שלי .היתה לי ילדות סוערת
מאחר שהורי לא ממש ידעו מה לעשות עם ילדה .הם רצו ילד ,אבל
כשקיבלו אותי ,די התקשו .הם מעולם לא היו אכזריים אלי ,אבל גם
מעולם לא הראו לי חיבה אמיתית מ ֵעבר למה שהפגינו כלפי אחרים.
