Page 17 - 14322
P. 17
להילחם או לברוח |17
שני משעני זרוע עם מחזיקי כוסות קטנים ,הוא בכל זאת הצליח לגרום
לי להרגיש מאוימת מגודלו.
תיכננתי לשקוע מיד בספר טוב ולהמשיך בחיי כאילו לא ישבתי
ליד גבר לא מתורבת ומושך־מדי־בעליל ,שבלי ספק ההיסטוריה
הגנטית שלו מכילה מידה מסוימת של דם ויקינגי .היתה לי כל כוונה
להתעלם ממנו ,כי הייתי בטוחה שהוא יאמר משהו גס רוח על משקל
המזוודה שלי .אלא שלא היתה לי הזדמנות להתעלם ממנו ,מפני שהוא
התעלם ממני קודם .הוא שלף את השולחן שאוכסן לצד המושב שלו
והניח עליו את המחשב הנייד הפתוח שלו .ואז התנהג כאילו אני בכלל
לא קיימת.
"מר סקוט ".הדייל שקידם את פני כשעלינו למטוס הופיע מעלינו
ובידו מגש משקאות" .אני יכול להציע לך משקה לפני שאנחנו
ממריאים? שמפניה?"
"מים ",ענה מר סקוט — הסקוטי המניאק — בסגנון קצר־הרוח
האופייני לו.
הדייל הגיש לו כוס מים ואז חייך אלי" .מיס ּבריו ֹורט?"
"שמפניה ,בבקשה ",עניתי מיד ,וזרקתי לשכני מבט מלוכלך על
התנהגותו חסרת הנימוס" .תודה ".אני לא יודעת למה ,אבל שוב
ציפיתי להערה כלשהי מהסקוטי המניאק ,כשידי נשלחה מול פרצופו
לעבר כוס המשקה המבעבע .אבל הוא לא אמר מילה.
הבהונות שלי נקפצו בעצבים ,ואצבעותי לפתו את הכוס ברוגז
כשלגמתי מהשמפניה .נעצתי במר סקוט מבט מזווית העין כשהוא
לגם את המים שלו ביד אחת והקליק על משטח העכבר של המחשב
הנייד בידו השנייה.
העובדה שהוא התעלם ממני היתה אמורה לשמח אותי ,אבל
משום־מה נעלבתי מזה בדיוק כפי שנעלבתי מההתנהגות שלו בנמל
התעופה.
לא רציתי להודות בכך ,אבל האדישות שלו הפריעה לי .האנשים
בעיירת הולדתי ,ארקדיה ,התעלמו ממני לכל אורך הימים האחרונים.
התייחסו אלי כאילו אני בלתי נראית.
