Page 146 - 16222
P. 146
146׀ ג׳יי .אם .דרהאוור
יכולה לעשות דבר ,רק לשאת את זה ,לספוג את ההדף ,קולי נשמע
כרעשים לא ברורים שבוקעים מתוכי בתגובה להתנהגותו החייתית.
כל אותה העת ,המילים שם .המילה "צהוב" עומדת על קצה לשוני,
מאיימת לבקוע כל אימת שהוא נהיה כה פרוע עד שאני לא מצליחה
לנשום ,אבל אני שואפת אוויר וכובשת אותה פעם אחר פעם .אני לא
רוצה שהוא יעצור ,אני לא רוצה שהוא יאט .אני לא רוצה שהוא ירסן
את עצמו כשהוא איתי .אני רוצה את כל מה שהוא מוכן להעניק לי.
ידיו חזקות ,גופו כמו פלדה ,אבל בזמן שהוא נע בתוכי אני חושבת
שייתכן שמה שבתוכו כבד עוד יותר.
הוא מטהר את נשמתו ,ומפחידים ככל שאני חושבת שהמקומות
העמוקים ביותר שלו יהיו ,אני רוצה את כל כולו.
אני רוצה לראות אותם.
הוא יוצא מתוכי כדי לגמור ומתיישב שם ,על ברכיו ,מסדיר את
נשימתו ,ואז יורד ממני .אני לא יכולה לזוז ,לא יכולה לעשות דבר,
רק לשכב .נדמה שעכשיו אני חלק מהמיטה ,לא יותר מחוט שמתחיל
להיפרם .הוא שקט כשהוא יושב שם ,ואף על פי שעיניי עצומות ,אני
יודעת שהוא מסתכל עליי .אני מרגישה את מבטו עליי.
כעבור רגע ,הוא שולח את ידו לעברי ,מגעו קל כנוצה כשהוא
מעביר את אצבעותיו על הגב שלי .נמשים מנקדים את עורי ,ירושה
שקיבלתי מאבי ...הדבר היחיד שהוא אי פעם נתן לי.
נאז מעביר עליהם את אצבעו ,ממש כפי שאני עשיתי פעם
לצלקות שעל החזה שלו ,כאילו הוא מחבר בין הנקודות כדי לצייר
תמונה .עיניי נפקחות ,אבל אני לא זזה ,לא רוצה לקטוע את מה
שהוא עושה.
זה מרגיע.
"מה אתה מצייר?" אני שואלת בשקט.
"את העתיד".
אני מחייכת לעצמי" .איך הוא נראה?"
"אני עדיין לא בטוח ",הוא אומר" .הוא הולך ונרקם בדמיון שלי".
הוא נראה פסיבי ,רגוע ,עדיין לבוש לגמרי ואיברו שוב נחבא
