Page 164 - 16222
P. 164
164׀ ג׳יי .אם .דרהאוור
שהוא קנה לי .אבל כשאנחנו פונים לעבר השכונה שלו ,מתברר לי
שבמקום זאת אנחנו נוסעים ישירות אל הבית שלו.
אני פונה אליו ,מבולבלת ,ומתחילה לדבר ,כשמבטו סוף סוף פוגש
את שלי .המבט שהוא נועץ בי גורם לי לכבוש את השאלה ,האפלה
שבהן מגלה לי שמצב רוחו העכור עמוק יותר ממה שנראה על פני
השטח.
נראה לי שאני מעדיפה את השתיקה על מה שעלול לחמוק מבין
שפתיו.
אני מפנה את ראשי ,חוזרת להביט מהחלון בזמן שהבתים חולפים
על פניי במהירות ,הם מוכרים לי ,מאחר שאני מגיעה לכאן לעיתים
כה קרובות .הוא עדיין לא מדבר כשאנחנו מגיעים ,אלא יוצא ועומד
לצד הרכב ,ממתין שאעקוף אותו.
הוא פותח את דלת הכניסה ומסמן לי להיכנס .המנעול נסגר
מאחוריי ומהדהד בדממה המקפיאה כשהוא מייד נועל את הדלת.
הרעש מרתיע אותי ,ואני מסתכלת עליו.
"הכול בסדר?" אני שואלת ,אני לא מסוגלת להכיל את השאלה
עוד רגע נוסף .עבר זמן מה מאז הרגשתי כה מתוחה בחברתו .כבר
התרגלתי אליו ,אבל עכשיו משהו שונה .משהו בו שונה .אני רגילה
לפלייבוי הרגוע והזחוח ,המקסים והאינטנסיבי ,לא לגבר הזה ,המתוח
כמו קפיץ ,שמערער את שלוותי הנפשית.
הוא מהנהן ומסיר את הז'קט ,ואז פונה אליי" .למה?"
"אתה פשוט נראה ...מתוח".
"היה לי יום ארוך ",הוא אומר" .מתאים לך להזמין ארוחת ערב?"
"בטח".
הוא נכנס אל המטבח ומדליק את האור .אני הולכת בעקבותיו,
משתהה בפתח הדלת ומביטה סביב .לא ביליתי זמן בחדר הזה בכלל,
ודומה שגם הוא לא משתמש בו ,אם כי המטבח ללא רבב ,הכול בו
מצוחצח ומבריק ונראה חדש לגמרי.
נאז מוציא תפריט מתוך מגירה ליד המקרר ,מוציא את הטלפון
הנייד ומחייג למספר שרשום עליו .מסעדה איטלקית ,ככל הנראה.
