Page 248 - 16222
P. 248
248׀ ג׳יי .אם .דרהאוור
הוא מתעסק עם הבגדים שלו ,לא מתפשט ,רק משחרר את עצמו
ממכנסיו" .תכריחי אותי".
"לך להזדיין".
המילים בקושי עוזבות את שפתיי כשהוא חודר אליי — כה חזק,
כה עמוק ,בכזאת פתאומיות ,עד שאני צועקת .הפנים שלי נדחקות
למזרן שוב ושוב ,צווחותיי מתעמעמות כשהוא נע בתוכי בעוצמה .אחת
מזרועותיו עוד סביבי ,נועלת אותי במקום ,והשנייה פרושה על גבי ,בין
שכמותיי .אני מרותקת ,אבל אני מתנועעת ,מזיזה את מותניי ,נאבקת
בו ,עד שהוא חודר אליי עמוק ויוצא יותר מדי ,כך שהוא מחליק מתוכי.
אני מתחרטת על זה ברגע שזה קורה ,מרגישה את הריק ,הכאב
כבר הולך ונבנה בתוכי ,אבל אני מגיבה מתוך אינסטינקט .או שאני
נאבקת או שאני נמלטת ,ומאבק לא עוזר לי .הוא מרפה ,ידו עוזבת את
גבי כדי שיוכל לאחוז בעצמו ולחדור אליי שוב.
לפני שהוא מספיק ,אני נעלמת.
אני גולשת מתחתיו ,מתנשפת ,ומכריחה את עצמי לקום ,אבל לא
חשבתי על זה עד הסוף .פאק.
נדפקתי.
אני לא יכולה לרוץ .אני בקושי יכולה לגרור רגליים ,אני מצליחה
לעשות רק כמה צעדים לפני שאני כמעט נופלת .אני מועדת וצווחת,
אבל נאז תופס אותי ,זורק אותי בחזרה על המיטה לפני שאני מספיקה
לנחות על הפרצוף.
הוא צוחק ומכריח אותי לחזור לאותה תנוחה" .באמת חשבת
שתצליחי לברוח ממני בכזאת קלות?"
הוא לועג לי ,כאילו ניסיונות הבריחה שלי קלושים ,כאילו אני
חלשה ,כאילו לא הוצאתי כמעט את כל האנרגיה שלי כדי לעשות את
מה שעשיתי.
הוא אומנם לא יפגע בי פיזית ,אבל לעזאזל ,זה כאב.
אדרנלין גואה בי ,הכעס והמבוכה משתלטים עליי .הוא רוצה
קרב? אני אתן לו קרב .אני נאבקת בכל כוחי ,העניבה צורבת כשהיא
משפשפת את פרקי ידיי ,הקשרים לא משתחררים אפילו קצת.
