Page 30 - 16222
P. 30
30׀ ג׳יי .אם .דרהאוור
"אני כמעט בן שלושים ושבע".
שלושים ושש ,אם כך .משמע שהוא מבוגר ממני בשמונה־עשרה
שנים.
אוף ,שמונה־עשרה.
הגיל שלו כפול משלי.
"טוב ,תודה ,נאז ",אני אומרת בשקט ,מרגישה שהתנהגותי אינה
הולמת .הוא לגמרי גבר ,ואני כנראה לא יותר מילדונת טיפשה וחסרת
אונים בעיניו" .באמת ,אני מעריכה את זה".
הוא רק מהנהן.
אני מסיטה את מבטי ממנו ,מעבירה אותו על החדר ,מחפשת את
החפצים שאמורים להיות אצלי ,אבל לא מוצאת אותם בשום מקום.
האור בחדר התחזק בדקות האחרונות ,זוהר רך עוטף את כולו .עוד
מוקדם ,אך מלודי כבר וודאי הבחינה שנעלמתי.
"אתה יודע איפה הטלפון שלי?" אני שואלת.
הוא מהנהן ,מוציא אותו מהכיס שלו" .נראה שאת כבר רגילה
לאבד אותו".
"כן ,אני מניחה שזה נכון ",אני אומרת ולוקחת את המכשיר מידו.
"איך ידעת שהוא שלי ,בכל אופן?"
"החזקת אותו".
"לא ,לפני זה ",אני אומרת" .בכיתה של פרופסור סנטינו".
"אה .שמעתי אותך מבקשת אותו".
"שמעת אותי?"
"כן ",הוא מאשר" .נעמדת בפתח הכיתה ואמרת 'הטלפון שלי'".
אני מביטה בו כלא מאמינה ,לופתת את הטלפון בידי ,מעבירה
את אגודלי על השריטה המשוננת שחוצה את המסך .אני מקווה בכל
ליבי שהוא עדיין פועל מפני שאני לא יכולה להרשות לעצמי להחליף
אותו .אני בקושי יכולה להרשות לעצמי לשלם את החשבון הדפוק.
"בטח יש לך שמיעה מצוינת".
"נכון ",הוא אומר ומתקרב אליי .אני לא זזה כשהוא חולף על פניי,
זרועו מתחככת קלות בשלי ,ניחוח הבושם המוכר נישא באוויר סביבי,
