Page 32 - 16222
P. 32
32׀ ג׳יי .אם .דרהאוור
קטנה עוד יותר כשאני מתיישבת במושב הנוסע ,שותקת כשהוא מסיע
אותנו ברחובות ברוקלין.
"את רעבה?" הוא שואל לבסוף ,אבל הוא לא נותן לי הזדמנות
לענות ,אלא פונה לעבר אשנב המכוניות של סטארבקס" .מה את רוצה?"
אני רוצה להגיד שאני לא רוצה כלום ,אבל הקיבה שלי נקרעת
מבפנים ,ואני בטוחה למדי שהוא שומע אותה .היא נשמעת כמו גלגלי
שיניים חלודים" .מה שאתה מזמין ,אני חושבת".
הוא מרים גבה לעברי" .ואם אני לא מזמין כלום?"
"אז תזמין לי משהו אחר ...משהו משוקולד".
הוא צוחק ,פותח את החלון כדי להזמין — שתי כוסות קפה ,עם
הררי קצפת וסוכר ,ומאפין שוקולד .אני מודה לו כשהוא נותן לי את
מה שהזמנתי ,אבל הוא מתעלם ממני ,כאילו זה חסר משמעות.
"אז ,לאן אני לוקח אותך?" הוא שואל כשהוא משתלב בחזרה
בתנועה.
"אוניברסיטת ניו יורק ",אני אומרת" .אני גרה במעונות".
זאת נסיעה של עשרים ושתיים דקות לדרום מנהטן .אני מתעסקת
עם המאפין ולוגמת מהשתייה ומנסה לחשוב על משהו — כל דבר
שהוא — מלבד המציאות שאליה הכנסתי את עצמי.
כשאנחנו סוף סוף מגיעים ,אני מרגישה חסרת חשיבות ,כמו מקרה
צדקה שנאסף מהרחוב .הוא פונה עם המרצדס לתוך חניון סמוך ,עוצר
שם ומעביר את ההילוך להילוך חניה ,חוסם את הכניסה.
"תודה שוב ",אני אומרת בחשש ,משחררת את החגורה ואוחזת
בידית" .באמת".
אני לא נותנת לו הזדמנות לענות ...המצב מביך דיו ללא
שיחות חולין מאולצות .אני יוצאת ,לוקחת את הקפה וטורקת את
הדלת מאחוריי .לפני שאני מתרחקת ,החלון נפתח והוא קורא אליי.
"קאריסה".
אני מסתובבת ,תוהה מדוע הוא מסבך את המצב ,וקופאת כשאני
רואה את החפץ הוורוד שבידו.
הטלפון שלי.
