Page 36 - 16222
P. 36
36׀ ג׳יי .אם .דרהאוור
משתוללים בבטני .אני רוצה לצרוח ,לצווח ,להקיא .מקודם זה היה
פלירט תמים ,אבל עכשיו ...אלוהים ,עכשיו אני יכולה להתקשר אליו.
אוי ,אלוהים ,לא ...אני לא יכולה .אני לא יכולה להתקשר אליו.
נכון?
אני לכודה בוויכוח פנימי ,מנסה למצוא היגיון ברגשותיי כשהנייד
לפתע מצלצל ,המסך מראה שזאת אמא שלי ,שמתקשרת שנייה לפני
שהקשתי על הכפתור והתקשרתי אליה בעצמי .אני עונה ומרימה את
המכשיר לאוזני" .הי ,אמא ,בדיוק עמדתי להתקשר אלייך".
"קאריסה ,איפה היית? דאגתי לך!"
"אני מצטערת .אני ,אה "...יצאתי לשתות אתמול בלילה ומישהו
סימם אותי והתעוררתי במיטה של גבר זר עם הנגאובר מהגיהינום .את
יודעת ,כל הדברים שדאגת שיקרו לי כשעברתי למנהטן ואמרתי לך
שהם קורים רק בסרטים" .הפלתי את הטלפון אתמול והרסתי אותו.
הרגע הצלחתי להפעיל אותו מחדש".
לפחות זאת האמת.
"חשבתי שמשהו קרה לך!"
"אני בסדר ,אמא ",אני אומרת" .דיברנו רק שלשום ...או יום לפני.
שום דבר רע לא יקרה לי".
היא נאנחת עמוקות .היא לא מתווכחת איתי ,אבל אני יודעת
שלא הרגעתי אותה .אני משנה את הנושא ושואלת אותה מה המצב
בווטרטאון ואיך חנות הפרחים שהיא פתחה מתקדמת.
ווטרטאון היא העיירה בה התגוררנו הכי הרבה זמן ,המקום שסוף
סוף התחלתי להרגיש בו בבית .עברנו לשם מסירקיוז ממש אחרי יום
הולדתי השש־עשרה והיא עדיין לא עזבה את המקום.
עדיין.
היא מפטפטת ללא הרף על כך שהאביב מגיע והפרחים ילבלבו
בקרוב ,ואני מנסה להקשיב לה ,אבל המילים דוהות ונעלמות בערפל.
כעבור דקות אחדות הדלת נפתחת ,בזמן שאני מהמהמת משהו בתגובה
לדבר מה שאמא שלי אמרה ,ומלודי מופיעה בפתח החדר .היא מרימה
אליי מבט מופתע כשהיא מבחינה בי ,עיניה פעורות .השאלות כמו
