Page 212 - 10422
P. 212
31
כל החיים שלי הובילו לרגע הזה.
ההורים שלי הקריבו הכול .איבדתי את בית הספר שלי ואת
אחי .חבריי לכיתה סיכנו את חייהם כדי לחצות את האוקיינוס
השקט .דורות של בני דקר ,בני הרדינג ובוגרים אחרים של
ה"פ נשאו אותי על כתפיהם ,חיו ומתו מתוך ציפייה שיום אחד
הצאצאים של נמו ייכנסו שוב לצוללת שלו.
ואני רק רוצה לברוח.
בזמן צלילה את לומדת להשוות לחצים בתעלות האוזן על
ידי צביטה של האף וניפוח עדין של אוויר בסינוסים .ככל שאת
צוללת עמוק יותר ,כך גובר הצורך לעשות את זה ,אחרת את
מתחילה להרגיש כאילו הראש שלך הוא בקבוק סגור של משקה
תוסס שהוכנס למקפיא (רמז :אף פעם אל תשימו בקבוק סגור
של משקה תוסס במקפיא).
הלוואי שהיתה דרך להשוות לחצים רגשיים במוח שלי.
אני רק צוללת יותר ויותר עמוק .הלחץ הולך ומצטבר .אני לא
יכולה פשוט לצבוט את האף ולהסתגל לכל רמה חדשה של
אומללות.
בהתחלה חשבתי שההורים שלי נהרגו בתאונה .ואז נאמר
212
