Page 214 - 10422
P. 214
ריק ריירדן
לצדי אסטר משמיעה קולות יבבה קטנים .טופ נדרך ,מתיישב
מול אסטר ונובח נביחה קטנה שאומרת ,הי ,הכול בסדר .הכלב
החמוד כאן .נליניה שורקת בשקט".Vixe Maria" .
אני מכריחה את העיניים שלי לעקוב אחרי המבט שלה
לאורך המזח ועד כלי השיט העוגן בקצהו.
הנאוטילוס לא דומה לשום דבר שראיתי בחיי .קשה לי
אפילו להתייחס אליה כמו אל צוללת.
נכון שמעולם לא הייתי על סיפון צוללת אמיתית .באקדמיה
ההכשרה הזאת מתחילה רק במחצית השנייה של כיתה י' .אבל
כן ראיתי צוללות ולמדתי עליהן .רוב הצוללות המודרניות
נראות כמו גלילים שחורים ,חלקים כמעט לחלוטין — מלבד
העיקול הקל של החלק העליון וצריח פיקוד יחיד המכונה
"סנפיר" .אורכן של הצוללות הגדולות ביותר בצי האמריקאי
הוא יותר ממאתיים מטר מהחרטום ועד הגה הכיוון ,בערך כמו
שני מגרשי פוטבול.
הגודל של הנאוטילוס בערך חצי מזה ,אבל היא עדיין
כלי שיט גדול .יש לה צורת צינור — אני זוכרת שוורן תיאר
אותה כסיגר ענקי — אבל היא לא שחורה ולא חלקה .גוף
הצוללת עשוי לוחות נמוניום משולבים שבוהקים כמו החלק
הפנימי של קונכיית אוזן הים .סלילים מורכבים מתמשכים
לאורך הצדדים ,משובצים פה ושם מקבצים זיפיים של סיבים
ושורות שקעים ,שמזכירים לי את האלקטרורצפטורים בעור
של סוקרטס שמאפשרים לו לחוש את סביבתו.
אני לא מסוגלת לדמיין איך גוף כל כך מורכב ועדין־למראה
היה מסוגל לשרוד בשלמותו מאז המאה התשע־עשרה .זה
נראה כמו העור של יצור ימי — משהו בין דג זהרון לדולפין.
מטרידות עוד יותר הן העיניים של הנאוטילוס .אני לא
מצליחה לחשוב על דרך אחרת לתאר אותן .בחרטום הצוללת
214
