Page 234 - 10422
P. 234
ריק ריירדן
הוא לא שלי .לא הרווחתי אותו ביושר .אני מנסה לחשוב על
הדרך המנומסת ביותר לסרב ,כשאסטר מצילה אותי.
"אל תתחילי מכאן ",היא אומרת .היא שתקה עד עכשיו,
עמדה שם באמצע הגשר וקלטה כל פרט ,אולי האזינה למצב
הרוח של הצוללת" .את צריכה להתחיל שם".
היא מצביעה על העוגב .ניסיתי לא לחשוב על הכלי
המוזיקלי הענקי ולמה הוא החליט לנגן פתאום צליל תרועה
על דעת עצמו.
יש משהו מלחיץ בנוכחות שלו בגשר ,אפילו יותר מאשר
הכיסא של הקפטן המת .לא הגיוני לנסות את העוגב לפני בקרי
הגשר .אבל נראה שאסטר מבינה את הצוללת באופן עמוק יותר
מהיגיון.
אני ניגשת אל יער צינורות המתכת המבריקים.
המקלדת בעלת ארבע הקומות ידעה ימים טובים יותר,
אבל עדיין יפהפייה .הקלידים הבהירים נראים עשויים צדף.
לכהים יש בוהק כמו של הפנינה השחורה של אמא שלי .בדומה
לצינורות ,כל הידיות והדוושות עשויות נמוניום נוצץ ,מקושט
בחריטות דגים המזנקים מבין הגלים.
כרית הקטיפה של המושב שחורה מעובש .רגלי העץ נראות
רעועות.
לוקה משתעל" .לצערי ,אני לא מבין הרבה בעוגבים ",הוא
אומר במבוכה" .ניקיתי אותו כמה שיכולתי ,אבל החלקים
העדינים יותר עדיין במצב רע .אני בטוח שצריך לכוון אותו...
איך שלא מכוונים עוגב".
"אין לי מושג ",אני מודה" .למדתי נגינה בפסנתר ,אבל"...
הזיכרון מחזיר אותי לימי בית הספר היסודי.
אני זוכרת את ֶדב מתלונן מרה פעמיים בשבוע ,כשגברת
פלניגן הגיעה לבית שלנו לשיעור .הוא שנא לנגן בפסנתר .זה
234
