Page 235 - 10422
P. 235
בת המעמקים
לא היה ספורט .זה לא היה בחוץ .הוא לא היה יכול לירות בזה,
לבעוט בזה או לתקל את זה.
אבל ההורים שלנו לא ויתרו.
העתיד שלך תלוי בכל מיני מיומנויות ,אני זוכרת את אבא
שלי אומר ,כולל קלידים.
אף פעם לא הבנתי למה .מבחינתי זה היה עוד אחד מהחוקים
המשונים ולא מובנים של ההורים שלנו .כמו הרבה דברים שהיו
קשורים ב ֶדב ,שיעורי הפסנתר שלי היו כמעט מחשבת־אגב.
גברת פלניגן ממילא הגיעה לבית ,אז למה שלא תיתן לנו עסקת
חבילה.
ֶדב תמיד היה מוצלח יותר .למרות התלונות שלו ,היתה לו
אוזן מוזיקלית .הוא לא התאמן .הוא ניגש לפסנתר כרוח סערה,
הקשיב לגברת פלניגן מנגנת ,ואז חיקה אותה בצורה מושלמת.
הרשלנות שלו וחוסר הסבלנות הוציאו אותה מדעתה ,בעיקר כי
הם לא מנעו ממנו להשתלט על כל יצירה שהניחה מולו.
אני התקדמתי בכבדות ,בצורה זהירה ומתמטית ,והתייחסתי
לנגינה בפסנתר כמו אל שפה נוספת .למדתי כל שיר כמשפט
שצריך לנתח.
עכשיו אני תוהה אם ההורים שלנו ידעו על העוגב של נמו.
ורן הזכיר אותו ב"עשרים אלף מיל מתחת למים" ,לא? האם
הם הכינו את ֶדב למשהו מסוים? לא סתם לנגינת כמה נעימות
בארוחות ערב חגיגיות?
" ֶדב הגיע לכאן אי־פעם?" אני שואלת.
אופליה נראית המומה" .ברור שלא .זה היה הרבה יותר מדי
מסוכן".
לוקה ממהר להוסיף" ,גם את לא היית באה לכאן ,יקירה ,אם
לא הנסיבות הקשות".
גם עכשיו אני לא אמורה להיות כאן ,אני חושבת .אני פרס
235
