Page 229 - haFETS-2
P. 229

‫חפ ‪ e llk rxd oeyl zekld‬חיי ‪`vw‬‬

‫‪miig min x`a‬‬

‫קמ"ב סעי ט"ו בהג"ה ובש" ש ס"ק ניחא ליה אסור‪ .‬מה שאי כ הכא‪,‬‬

‫דבהשמיעה אינו עושה שו מעשה כלל‪,‬‬  ‫ל"ד‪ ,‬עיי ש (‪.‬‬

‫‪ dzre‬נחזור לענינינו לעני שמיעת לשו ובעת הליכתו והתקרבותו לישב בי‬

‫הרע‪ ,‬דהכא נמי‪ ,‬כיו דלכתחלה החבורה‪ ,‬עדיי אינו מוכרח שידברו לשו‬

‫לא בא לכא בהחבורה בשביל השמיעה‪ ,‬הרע שיחשב על ידי זה הליכתו‬

‫רק לעני אחר‪ ,‬וג עתה לא ניחא ליה למעשה‪ ,‬וג אינו מוכרח הוא שישמע‬

‫בשמיעת דברי של לשו הרע וכיוצא על ידי הליכתו שעל ידי זה נצר‬

‫בזה‪ ,‬בודאי לא עבר על איסור השמיעה‪ .‬הליכתו להשמיעה‪ ,‬דנימא דכיו דהוא‬

‫‪ lr s`e‬גב דאינו אוט אזנו בעת פסיק רישא‪ ,‬הוי כאלו הל כדי לשמוע‪,‬‬

‫השמיעה‪ ,‬וא כ לכאורה שהרי יכול לאטו אזניו מלשמוע‪ ,‬וא‬

‫הוא פסיק רישא לשמוע‪ ,‬וכבר פסק כ לא נוכל לצר הליכתו להשמיעה‪,‬‬

‫הרא"ש בפרק ח' שרצי )שבת פי"ד סימ וא ששומע אחר כ ואינו אוט אזניו‪,‬‬

‫ט'(‪ ,‬דבשאר איסורי ‪ ,‬פסיק רישא דלא אינו עושה בזה מעשה כלל‪ .‬ובשלמא‬

‫ניחא ליה‪ ,‬הוא איסור דאורייתא‪ .‬זה א היה ניחא ליה בהשמיעה‪ ,‬היה נקרא‬

‫אינו‪ ,‬דיש לומר דש איירי בעני שהוא 'לא אפשר וקמכוי ' דפסקינ דאסור‪,‬‬

‫עושה מעשה‪ ,‬א דלא מכוי ‪ ,‬ולזה אבל כיו דלא ניחא ליה שרי‪ .‬ועיי במה‬

‫אמרינ כיו שהוא פסיק רישא‪ ,‬א דלא שכתבנו בהגה"ה ותבי את דברינו*(‪.‬‬

 ‫*( ‪ :d"bd‬ואגב נבאר דבר פלא‪ ,‬מה שראיתי בחכמת אד הלכות עכומ"ז כלל פ"ד סעי‬
‫ט"ז‪ ,‬וזה לשונו‪' :‬ואסור לשמוע הכלי שיר‪ ,‬ולהריח הריח‪ ,‬ולהסתכל בנוייה‪ ,‬וכל‬
 ‫שכ בעבודת גילולי עצמה‪ .‬וא צרי ליל דר ש ‪ ,‬יאטו אזניו ויעצי עיניו ויסתו‬
‫נחיריו שלא יהנה‪ ,‬וא על גב דאינו מתכוי ‪ ,‬כיו דהוי פסיק רישא‪ .‬ובמתכוי אסור אפילו‬

                                                               ‫אי לו דר אחר'‪ ,‬עד כא לשונו‪.‬‬
‫‪ `ede‬תימה מכמה טעמי ‪ .‬א' דמלשו הש" ביו"ד סימ קמ"ב ס"ק ל"ד לא משמע הכי‪,‬‬
 ‫דזה לשונו ש ‪' :‬ומבואר בתו' והרא"ש והרי"ו דמיירי בעני שיוכל לאטו אזנו ולהעצי‬
‫עיניו ולסתו נחיריו שלא יהנה מ הקול והמראה והריח‪ ,‬ומותר כשאינו מתכוי להנאת ‪,‬‬
 ‫דלא הוי פסיק רישא‪ ,‬הא בלאו הכי אסור‪ .‬אבל כשמתכוי ‪ ,‬מבואר ש בש"ס ובפוסקי‬
‫דאפילו אי אפשר לו ליל למקו אחר אסור'‪ ,‬עד כא לשונו‪ .‬ומשמע בהדיא דמשו שיכול‬
‫להאטי אזניו ולהעצי עיניו‪ ,‬מותר אפילו כשהוא שומע או רואה‪ ,‬כיו שאינו מתכוי להנאה‪,‬‬
‫דאי לאו הכי‪ ,‬אלא שמעצי עיניו‪ ,‬הרי אינו נהנה כלל‪ .‬ועוד‪ ,‬דהלא משמע מש" שאינו‬
‫חולק על הרמ"א‪ ,‬רק מפרש אותו‪ ,‬ומהגהת רמ"א מפורש בהדיא‪ ,‬דכשאינו מתכוי מותר‬

                                          ‫אפילו לשמוע ולהסתכל‪ ,‬דהלוא על דברי המחבר קאי‪.‬‬
‫‪ ,cere‬דזה לשו הגהת ריא"ז והוא השלטי גבורי בפסחי פרק שני )ו'‪ :‬מדפי הרי" (‪,‬‬
‫שדברי הרמ"א נובע הימנו‪ ,‬וזה לשונו‪' :‬וכ א היה רואה נויי עבודת כוכבי ומזלות‪,‬‬
   224   225   226   227   228   229   230   231   232   233   234