Page 230 - haFETS-2
P. 230

‫‪ e llk rxd oeyl zekld‬חיי‬  ‫‪ avw‬חפ‬

                                  ‫‪miig min x`a‬‬

‫‪ oi`e‬להקשות על סוגיא זו‪ ,‬מהא דאמרינ דאיכא דרכא אחריתי‪ ,‬רשע הוא‪ ,‬ואי‬
 ‫בבבא בתרא )נ"ז‪' (:‬מאי דכתיב דליכא דרכא אחריתי‪ ,‬אנוס הוא‪ .‬לעול‬
‫ועוצ עיניו מראות ברע‪ ,‬זה שאינו דליכא דרכא אחריתי‪ ,‬ואפילו הכי מיבעי‬
 ‫מסתכל בנשי בשעה שעומדות על ליה למינס נפשיה'‪ .‬ופירש הרשב"‬
‫הכביסה'‪ .‬וקפרי הגמרא 'היכי דמי‪ ,‬אי 'רשע הוא‪ ,‬וא על פי שהוא עוצ עיניו‪,‬‬

‫או שהיה שומע נגינת הכומרי המנגני לפני עבודת כוכבי ומזלות‪ ,‬א אינו מתכוי להנות‪,‬‬
‫שאינו חפ בהנאה זו ואינו צרי לה‪ ,‬מותר‪ ,‬וא היה מתכוי להנות‪ ,‬אסור‪ ,‬שא הקול‬
 ‫והמראה‪ ,‬א על פי שאי בה ממש‪ ,‬אסור להנות בה '‪ ,‬עד כא לשונו‪ .‬ומדברי רש"י בפסחי‬

                               ‫)ד כ"ה ע"ב ד"ה מותרת( נמי משמע כשלטי הגבורי ‪ ,‬עיי ש ‪.‬‬

‫‪ d`xpe‬שהיה קשה לו לחכמת אד דברי הש" א נפרשיה כפשוטיה‪ ,‬דמה שיי לאמר‬
‫דלא הוי פסיק רישא‪ ,‬משו שיכול להאטי אזניו ולהעצי עיניו וכו'‪ ,‬כיו שהאיסור‬
‫הוא על השמיעה והראיה‪ ,‬השתא מיהא ששומע ורואה‪ ,‬הנאה ממילא הוא‪ ,‬ופסיק רישא‬
‫ממש‪ ,‬ולא מצינו כיוצא בזה בגמרא שיקרא משו הכי דבר שאינו מתכוי ‪ .‬ולכ הוכרח‬
‫החכמת אד לדחוק‪ ,‬דהכונה הוא שיאטו אזניו ויעצי עיניו וכו'‪ ,‬וא שאפשר שישמע‬
‫אפילו א יאטו אזניו‪ ,‬על כל פני הלא אינו פסיק רישא‪ ,‬והוא אינו מתכוי להנאת‬

                                                                ‫השמיעה ההיא‪ ,‬זהו תוכ כונתו‪.‬‬
‫`‪ la‬הוא פלא‪ ,‬דתינח באטימת אזני ‪ ,‬ומה יעשה בעצימת עיני וסתימת הנחירי ‪ .‬א לא‬
‫שנדחוק‪ ,‬דהכוונה שיעצי עיניו במקצת בעני ‪ ,‬דלא יהיה הראיה פסיק רישא‪ ,‬וכהאי‬
‫גוונא בסתימת הנחירי ‪ .‬א מה יענה במאי דאמרינ בברכות )ד נ"ג‪' :(.‬היה מהל בשוק‬
‫של ע"ז‪ ,‬נתרצה להריח הרי זה חוטא'‪ ,‬משמע בהדיא דאי לא נתרצה לזה‪ ,‬א על פי שהוא‬
‫מריח אי עליו חטא ]וכ איתא ברמב" בע"ז )י"ג‪ (.‬אהא דאמרינ ש דקמיתהני מריחא[‪,‬‬
‫וראיה זו כתבה הגר"א בביאוריו בסימ קמ"ב הנ"ל‪ ,‬על מה שהתיר הרמ"א דבר שאינו‬

             ‫מתכוי ‪ .‬ועוד‪ ,‬מכל הראיות שהבאתי לעיל‪ ,‬משמע מפורש דמותר הראיה והשמיעה‪.‬‬
‫‪ d`xpde‬לי בזה להסביר סברת הש" ‪ ,‬ובהכי יתבאר סברת התוספות ג כ שפיר‪ ,‬שכתבו‬
‫דכא מיירי באופ דלא הוי פסיק רישא‪ ,‬משו דאמר בעלמא דמודה ר' שמעו‬
‫בפסיק רישא‪ .‬ולכאורה קשה דמאי ראיה היא מבעלמא‪ ,‬ש איירי שעושה מעשה א שאינו‬
‫מכוי ‪ ,‬ולהכי אמרינ דכיו דהוא פסיק רישא‪ ,‬הוי כאלו עשה מעשה בכוונה‪ .‬אבל הכא הא‬
‫איירינ שהל לכתחילה באותו הדר לעני אחר‪ ,‬וכמו שכתבנו לעיל בש הר" ‪ ,‬רק ממילא‬
‫בהליכתו מריח ונהנה בהריח‪ ,‬או שומע ונהנה בהשמיעה‪ .‬וכ ראיתי בפני יהושע שדחה בזה‬

                                                                              ‫את דברי התוספות‪.‬‬
‫`‪ la‬לפי דר הש" יבואר היטב כוונת התוספות‪ ,‬שסברת הוא כיו שבשעת הליכתו יודע‬
‫שבודאי באותו הדר יוכרח להנות מעכומ"ז על ידי ראיה או שמיעה או ריח‪ ,‬א דלא‬
   225   226   227   228   229   230   231   232   233   234   235