Page 133 - Step and repeat document 1
P. 133
תיתרבחה הריזה תא שובכל 133
לפי הסברו של מרשל גנץ ( ,)Ganz, 2010הנרטיב הציבורי של תנועות
חברתיות הוא צירוף של שלושה סיפורים :הסיפורים של עצמי ,הסיפור של
אנחנו (הסיפור שלנו) ,והסיפור של עכשיו (של ההווה) .הסיפור של עצמי
מציג את הערכים שקוראים לאדם להתגייס לפעולה .הסיפור שלנו מעביר
את הערכים המשותפים לחברים המשתתפים בתנועה ,כאלה שנמצאים בה
כרגע וגם משתתפים פוטנציאלים .הסיפור של עכשיו מצמיד תחושה של
דחיפות לערכים אלה ותובע פעולה בהווה .כדי להמחיש את שלוש הצורות
האלה של הסיפור ,איעזר בנרטיב הציבורי ששימש את ההנהגה והמחנכים
במיזם Learning Community Project — LCPבמקסיקו ,שהוזכר בפרקים
הקודמים ומוכר גם בתור "רשתות הנחיה" .המיזם הפועל במקסיקו התפשט
במשך עשור בין השנים 2012-2003בקרב אלפי בתי ספר ציבוריים שפועלים
באזורים של הזנחה ומצוקה היסטורית בכל רחבי הארץ .במסגרת שלהלן
מובא הסיפור האישי של גבריאל קמרה ( ,)Cámara, 2008המייסד והמוביל
של .LCP
סיפור של "עצמי" ושל "אנחנו"
"אמת :אני דייר של בית מרפא לחולי נפש ".זהו המשפט שפותח את ספרו
של גינטר גראס ,תוף הפח *.אני נוטל את המשפט הזה ומשתמש בו כדי
לתאר את מצבי בתוך מערכת החינוך במקסיקו ,שם אני עובד כבר שנים
רבות .כמו אוסקר מאצראת' בספרו של גראס ,אני מודה שאני מרגיש כמי
שמאושפז בבית חולים לחולי נפש :מצב שאינו רצוי אבל נסבל איכשהו,
מפני שיש בו תקווה להירפא.
גדלתי במקסיקו סיטי [ ]...בזמנים של חוסר סובלנות דתית .בשנתיים
הראשונות של בית הספר היסודי למדתי בהיחבא בביתנו ,שם הורי נתנו
מחסה לשתי נזירות שהקדישו את עצמן להוראה [ .]...תעודת גמר בית
הספר היסודי שלי היא ,כמובן ,שקרית :מבית ספר בגוואדלחארה שמעולם
לא נכחתי בו ,אבל לנזירות — אין לי מושג איך זה קרה — היה שם בית
ספר יסודי מוכר רשמית .היעדר הרשמיות וטבעה המשוחרר של הסביבה
החינוכית הזו ,וגם הנטייה הטבעית שלי ,עשו אותי לילד עצל .לקראת
* תרגם חיים איזק ,הוצאת זמורה ביתן מודן ,תשל"ה[ .המתרגמת]
