Page 100 - 28222
P. 100
שרה פכטר
כבמטה קסם נעלמו חרדותיה של דבורה ,ובאופן ענייני היא תיארה
להם את המצב .לאמבולנס שלקח את אמילי התלווינו אני ודבורה.
קרוביו של בעלה התארגנו ללון בביתם שלא בנוכחותה.
הבעתה מפני ביקורתם הפכה לעניין שולי להדהים.
***
כעבור מספר ימים ישבתי למרגלות מיטת חולייה של אמילי וניסיתי
למלמל תהלים ,אבל עיניי התרוצצו סביב .היה מעניין .אחיות
בחלוקים לבנים התרוצצו עם סטתוסקופים ומדחומים ,עגלות מזון
התגלגלו ,רופאים חמורי סבר המטירו פקודות ,פצועים נאנחו ,בני
משפחה כססו ציפורניים ,ואז ראיתי אותו .את בר טרפון .הוא הציג
עצמו בפניי בפשטות ,כאילו היה יאה לו לומר את שמו לילדונת
שנוסף על הכול היתה בתלבושת בית ספר.
זקנו הלבן וכובע הברט שלו שיוו לו מראה של אומן ,החלטתי
מיד.
אמילי ישנה והיתה תשושה מתרופות ,לא היה שום מקום לדו־
שיח.
"מי את ,בתי?" שאל ,וחייך .שיניו היו מושלמות .סוף־סוף שיני
זהב.
"עטרה ",עניתי .בלעתי הרבה אוויר והייתי נרגשת ,הנה ,אני
מדברת עם השירה בכבודה ובעצמה.
בר טרפון הביט בעיניי" .אל חשש ,ילדה .פחד ,אומר התלמוד,
יכול להיות מופג באמצעות פחד גדול ממנו .לכם ,תושבי היישוב
המצחיק שלכם ,יש פחדים קטנים .אבל אנשים כמוני ,כמו פאול
צלאן ,אסיה גוטמן ,ועכשיו מתברר שגם כמו אמילי ,פוחדים מהקיום,
מהרוע ,מהאהבה .הפחד שלנו מהמוות הוא אחר ,וגם ההפגה שלו או
ההתבוססות בו הן אחרות ...אני לא פוחד מהמוות של אמילי אם יבוא
100
