Page 97 - 28222
P. 97
אמצע שום מקום
נרגעה כמו אחרי זריקת הלידול לחולה בבית חולים לתשושי נפש,
משהו כזה ,זה היה דרמטי.
יפחותיה של אמילי הפכו לפועות ,רכות .היא יצאה מהבית לאחר
כחצי שעה ,פוסעת בנחישות לקראת הקרב על לבם של האורחים.
דימיתי לשמוע את המרסייז מתנגן ...ראיתי ושמעתי את האופטימיזם
צולח את התעלה .התמונה גרמה לי לשוב ולהאמין שבכוחה של דבורה
להציל את הנשים השפופות ביותר .האמנתי בזה עד שחדלתי מכך,
אבל הגמילה הזאת היתה ממושכת וקשה כמו גמילה מדת אשלייתית,
מאופיום להמונים ,גם כשההמונים היו רק קומץ נשים ,והאופיום היה
התה עם הלימון של דבורה והמילים שלה ,אבל זה היה ממכר באותה
מידה.
היה חשוב לי להעלות באוב את התמונה הזאת כי זו היתה ההכנה
הנפשית היחידה שהיתה לי לרגעים הקשים ביחסים בינינו ,אלו שבהם
ראיתיה והנה אין בה מושיע.
כמו באותו היום שבו קיבלה ידיעה על כך שקרוביו של פטי מגיעים
לביקור משפחתי רשמי מקליפורניה הרחוקה .ראיתיה יושבת וממתנת
לרוע גזר דינה .היא רעדה מהם ,יודעת כי ישפטוה לשבט ולא לחסד;
יודעת שאין סיכוי כי יאהבוה ,כי ישרקו בארסיות נחשית את דעותיהם
הנחרצות על כישלונה כאם ,כרעיה ,כעקרת בית ,כבשלנית; יודעת
שמשהו התנדף ממנה; רוחה סרה מעליה .מצאתי אותה רועדת.
בפיזור נפש ובחולשה ניסתה לנהל את יומה ,על משימותיו
השגרתיות שפעם הפיקו ממנה חשמל כמו מטורבינות ,והיום לא יצאו
ממנה אלא אנחות קלושות ,מבוהלות ,כצבי שנלכד באור פנסי רכב.
הזיוף שלה עיצבן אותי כי כבר בגיל עשר ורבע הייתי סוג של לותר.
"דבורה ,אין לך אמונה!!" התפרצתי .רק הטלת ספק בעומק
הדתיות שלה עשויה לחולל בה את אפקט הסטירה :זו שמוציאה אותך
מטשטוש הדעת ומשיבה את דעתך על כנה.
97
