Page 96 - 28222

‫שרה פכטר‬

‫הפחד‪ ,‬זה היה מצחיק כמעט‪ ,‬אבל לא‪ .‬אמילי בכתה ודבורה כמעט‬
‫הצטרפה‪ ,‬אבל היא עכשיו בצד המנחם‪.‬‬

‫דבורה מנסה להרגיע אותה עם המילים השטחיות והחסרות‬
‫והשדופות שלה‪ ,‬שהיו השפה היחידה בבית הזה‪ ,‬ביישוב הזה‪ ,‬בשמורה‬
‫האנושית הזאת של נחלת עזריאל הילידית‪ ,‬הפרימיטיבית‪ ,‬שנגזר עליי‬

‫לחיות בה‪ ,‬ואני מרצה בה את שנותיי כמו דרייפוס באי השדים‪.‬‬
‫אמילי מייבבת בדמעות סמיכות‪ ,‬שאיכשהו מותירות את האיפור‬
‫מושלם‪ ,‬לועג למשובתה‪ ,‬את זה אני זוכרת בבירור‪ ,‬דמעות גדולות‬
‫כאלו‪ ,‬ודבורה מנחמת‪ ,‬ממלמלת‪ ,‬הופכת עצמה בלי שנתבקשה לצוות‬

‫אחד עם המתייפחת מול פני הרעה‪ .‬אנחנו‪.‬‬
‫אבל אין כאן אנחנו‪ .‬אדם אדם לגורלו‪.‬‬
‫ועדיין לא נאמרה מילה על הסיבה‪ ,‬ואני כבר חשבתי לעצמי מי‬
‫יודע מה והתחלתי להרגיש את לבי הקטן פועם בקצב מוגבר‪ ,‬ומרוב‬
‫פחד לא הצלחתי אפילו לשתות מים‪ .‬ואז אמילי אומרת ברשמיות‬
‫מצחיקה כזו‪" :‬הם מגיעים‪ ",‬ומעיניה ניבט הפחד‪ .‬לא היה צורך‬
‫להסביר מי אלו ה"הם" המפחידים הללו; בעולמה הצר כנמלה של‬
‫האישה המתייפחת שמולי "הם" זה רק מבקרים מבחוץ —‬
‫"הם רק השליחים של השם‪ .‬השם הוא טוב‪ .‬לא יקרה שום דבר‬
‫רע‪ ",‬הסבירה דבורה בביטחון‪ ,‬ואני קינאתי באמונתה הלוהטת‪ ,‬ולא‬
‫יכולתי שלא לחייך למראה הדמות הרבנית שעטתה בשעת מעשה —‬
‫ולמראה הטבעיות שבה ספגה זאת התלמידה הצייתנית‪.‬‬
‫באופטימיזם הסוחף שלה דבורה מתחה כבלים סמויים של כוח‬
‫באוויר החדר הרוטט מערגה לביטחון‪ ,‬והשקתה את המתייפחת בתה‬
‫עם הלימון הנצחי שלה‪ ,‬מניחה לפחד להתבטא‪ ,‬להתכרבל בכלים‬
‫שמכילים אותו‪ ,‬אך גם מכלים אותו; מכלים מכלים‪ ,‬נדמו לי סדורים‬
‫כאן בסלון‪ ,‬סופגים חרדות ועיצבונות ומפוגגים אותם לאין‪ .‬השתיים‬
‫התחבקו קלות וזה היה די מביך‪ .‬החיבוק היה מגושם ומסורבל‪ ,‬ותהיתי‬
‫מה הוא נותן להן‪ .‬אבל עובדה שדבורה נראתה טעונה אנרגיות‪ ,‬ואמילי‬

‫‪96‬‬