Page 184 - 28222

‫שרה פכטר‬

‫מקסים היה חייל ממוצא רוסי‪ .‬הוא היה חיוור פנים‪ ,‬יפה תואר‪ ,‬אך‬
‫נוטה אל מראה הילד חרף גילו‪ ,‬עשרים וארבע‪ ,‬ושפתיו מלאות‪ ,‬נדמות‬

‫כנוטפות עסיס‪.‬‬
‫ישבתי לשולחן השבת של דבורה בליל שבת חורפי‪ .‬הסעודה‬
‫בביתנו הסתיימה‪ .‬אצל דבורה כבר נאכלו מנות הסעודה העיקריות‪,‬‬

‫אך הקינוח המתין‪ ,‬ועמו המתין חייל־אורח‪ :‬מקסים‪.‬‬
‫פיסות חלה נותרו על השולחן‪ .‬כוסות מלאות למחצה בקוקה‬
‫קולה‪ .‬היה ריח קלוש של וודקה‪ .‬אולי מקסים הביא עמו בקבוק‪.‬‬
‫אולי מישהו הביא מתישהו לדבורה בקבוק‪ ,‬והיא פתחה אותו בשביל‬
‫מקסים‪ .‬אולי הוא ביקש‪ ,‬והיא חיפשה ומצאה — היה לה מזווה מלא‬
‫הפתעות לרגעים מסוג זה — אין לי מושג‪ .‬אבל אלכוהול כלשהו היה‬

‫מעורב במה שהיה שם‪ ,‬אם היה‪ .‬זה בטוח‪.‬‬
‫המרק‪ ,‬שכבר נלגם ברובו‪ ,‬העלה ריח עשיר ממקומו על השיש‪,‬‬
‫בדגש בעצם הפרה שנתנה לו את מרקמו וטעמו הייחודיים ללילות‬
‫החורף‪ .‬דבורה פרסה את עוגת הבננה הפשוטה שלה על מגש חרסינה‬
‫במטבח‪ ,‬והאזינה לקולו הרך‪ ,‬המפתה כמעט‪ ,‬של מקסים‪ ,‬שנסחף‬

‫לאווירה מכושפת של אגדה רוסית נשכחת שטעמה כטעם הוולגה‪.‬‬
‫הוא סיפר על הפלוגה של אנדריי קופולוב‪ ,‬המפקד האגדי שחייליו‬
‫נלחמו בגבורה מול הנאצים בשנות הארבעים‪ .‬הוא סיפר על המשמעת‬
‫הקיצונית‪ .‬על השלג‪ .‬על החירות שקופולוב נטל לעצמו לתלות את‬
‫אלו מחייליו שנדמו לו רכרוכיים ועירערו את חוסנה של הפלוגה‪ .‬על‬
‫תחושת הכוח המופלאה הנמסכת בדמך כמו סם מעורר וגורמת לך‬
‫לרצות להיות אדם־על‪ ,‬שגידיו מיתרי פלדה‪ ,‬שריריו אבני בזלת‪ ,‬וכל‬

‫כולו מעבר לרגשות האנושיים המוכרים‪ ,‬מעבר לחמלה ולמוות‪.‬‬
‫עיניו נעשו אטומות‪ .‬כמו נגלל תריס ביניהן לבין נשמתו‪ .‬פיו דומה‬
‫היה כאילו מצר הוא והולך‪ .‬הייתי לידו‪ .‬זיעה מתוקה ניגרה מבתי‬
‫שחיו‪ ,‬אני בטוחה‪ ,‬כי הרחתי אותה‪ .‬הוא התרגש‪ .‬הוא חי‪ .‬הוא היה‬

‫הוא‪.‬‬

‫‪184‬‬