Page 216 - 28222

‫שרה פכטר‬

‫ועכשיו התנפץ לו‪ ,‬סדוק ועצוב‪ ,‬וכבר אתם בקרוואן הנושק כמעט‬
‫לחלוני‪ .‬הקרוואן של הזקן הבודד‪ ,‬מנוח עבדיאן‪.‬‬

‫תמיד נודף ריח מקירותיו של הזקן הבודד‪ ,‬מן הדיוקנאות הנושנים‬
‫שעליהם‪ ,‬שבהם מצוירים זקניו המנוחים‪ ,‬משולחן העץ הסדוק‪,‬‬
‫משמיכות הצמר בחומו של המדבר‪ ,‬והניחוח דבק גם במנוח‪ ,‬שהיה‬
‫בסך הכול גבר בשנות הארבעים המוקדמות לחייו‪ ,‬שזקנו יותר שחור‬
‫מאפרפר‪ ,‬שכונה "זקן" רק על שום ריח העובש העתיק שנדף ממנו‬
‫ושנספג בו כחלק מרהיטיו של הקרוואן‪ .‬אבל עכשיו‪ ,‬נוסף על הריח‬
‫הישן‪ ,‬הדיף הקרוואן ריח טרי‪ ,‬ולא "זהירות צבע טרי"‪ ,‬אלא מתוק‬

‫ומבחיל ומרטיט בנחיריי‪.‬‬
‫ואנוכי‪ ,‬מביתי העומד ממול‪ ,‬ראיתי והרחתי‪ .‬אבל חשבתי שזה‬

‫כלום וצדקתי‪ ,‬כי אכן כלום לא נשאר‪.‬‬
‫כלום‪ .‬לא הריחו כמעט כלום‪ .‬אבל ראו‪ .‬כי עשן מסתלסל‪ ,‬לא רב‪,‬‬
‫כי אם מועט‪ ,‬קטנטן ככף יד תינוק‪ ,‬היתמר אל הרקיע הצח מעננים‬
‫ורימז שמשהו מתבשל בקרוואן של הזקן הבודד‪ ,‬חרף העובדה שהוא‬

‫מעולם לא בישל מאומה‪ ,‬כי לא היו לו גז ותנור וכיריים‪.‬‬
‫ידעתי‪ :‬הזקן חי כמו בעיר מופגזת אחרי מלחמה שבה הוא בצד‬
‫המפסיד‪ .‬כשרצה לאכול דבר־מה חם‪ ,‬כשהיה לועס את הסרדינים‬
‫הבאושים שלו‪ ,‬נהג לשבת ולדמיין שהוא אוכל אצל דבורה‪ .‬כמו‬
‫כולם‪ .‬חלק מהשני ּות של חייו‪ :‬לא אוכל אצל דבורה‪ ,‬אבל מדמיין זאת‬
‫יותר מאשר במציאות‪ .‬סוף־סוף אמא נכספת‪ ,‬אבל‪ ,‬כמובן‪ ,‬גם מושא‬
‫לריגול — שוב שניות‪ ,‬כפילות אינסופית‪ ,‬כמו מראה מול מראה מול‬

‫מראה בלתי נגמרות בארונה של סבתא‪.‬‬
‫דופק על הדלת ונכנס‪ .‬תמיד דופק‪ .‬נימוס צונן‪ .‬אף פעם לא פולש‪,‬‬
‫וזו נקודה לזכותו‪ .‬כי השאר היה ממש לרעתו‪ .‬היה מוציא מהמקרר‬
‫סיר‪ ,‬כי תמיד היה שם סיר‪ ,‬או לפני בישול או לאחריו‪ ,‬בתורת שיריים‪,‬‬
‫וסיר מלא היה תמיד‪ .‬עד גדות‪ .‬ובו נתחי עוף בבירה‪ .‬או ירקות נפלאים‬
‫ומגרים בחמישה צבעים‪ :‬כרשה וכרפס ובצל ירוק ועדשים אדומות‬

‫‪216‬‬