Page 211 - 28222

‫אמצע שום מקום‬

‫לכל תום — ובין רוחות הסערה שהעירה בלבבות סובביה‪ .‬אולי אנו‪,‬‬
‫התמימות‪ ,‬החפות מרובדי נפש סבוכים‪ ,‬הנחשפים בחפירים רבועים‬
‫של ארכיאולוגים פוצעי אדמה‪ ,‬גורמות לאלו שבסביבותינו לחשוף‬
‫את הפן התמים‪ ,‬הבלתי סבוך‪ ,‬שבנפשם שלהם? ואולי את הפן הפראי‪,‬‬

‫ההרסני‪ ,‬המחתרתי? מהו הרובד האמיתי?‬
‫מנוח היה חד‪ .‬הוא דיבר במפורש על יכולותיו‪" .‬אני יכול לדאוג‬
‫שגופי המודיעין הישראליים יהיו כאן שוב‪ ,‬ויבדקו אם את באמת לא‬
‫קשורה למקסים‪ ",‬אמר‪" .‬אני יכול לשאול באף־בי־איי אם באמת לא‬
‫מתכוונים שם לטרטר אותך על אי־דיווח על פשעי פיצ'נשטיין‪ .‬אם‬
‫מסרת את כל המסמכים והמידע‪ .‬אם לא חלקת כך או אחרת בחלק‬

‫מהמעשים הבלתי חוקיים של הכת וכן הלאה‪".‬‬
‫"ואני יכול‪ ",‬הפתיע מנוח‪" ,‬לגלות לך איפה הבן שלך‪ ,‬או לפרסם‬
‫בסביבתך שאת אמא־מתנכרת‪ ,‬שדבורה הרחומה והחנונה נטשה את‬

‫בנה‪ ,‬את בכורה —"‬
‫אזכורו של בנה טילטל את דבורה‪ .‬לא עצם הידיעה על היותו‪,‬‬
‫אלא הנחישות של מנוח‪ .‬שאלת הבן האובד לא נראתה לה דחופה —‬
‫מעולם לא היה לה כל קשר ממשי עם הילד‪ ,‬וחוץ מזה‪ ,‬הוא היה‬
‫בנו של עובד‪ ,‬ומתברר — איש הכת בעצמו‪ .‬זה רלוונטי אך לא‬
‫דחוף‪ ,‬אמרה לי‪ ,‬אבל מה שמטריד פה הוא עוצמת הנחישות של‬

‫מנוח‪.‬‬
‫למה זה כל כך חשוב לו? כמה מעגלים שזורים כאן אלו באלו?‬
‫לאן מובילים החוטים‪ ,‬ומיהו המושך בהם‪ ,‬ולאן הוא מוליך את‬

‫כולנו?‬

‫***‬

‫כבר למחרת נכנס שפטיה לקרוואן של מנוח במפתיע‪ ,‬ודקות אחריו‬
‫היתה שם גם דבורה‪ .‬לביאה נזעמת‪ .‬היא באה כדי לדרוש תשובות‪.‬‬

‫‪211‬‬