Page 207 - 28222
P. 207
אמצע שום מקום
במטרות עוז על ההרים והעמקים והשדות לכל מלוא העין .אבל לא.
הדמעות מתו שם .בגיהינום שאינו מרפה.
כדי לחוש צריבת עיניים ,זקוק הייתי לעשן .הסתכלתי על העשן
שהסתלסל מן הכפר הסמוך.
העשן החזיר אותי לשם ,לשם ,לגופות החרוכות ולמכלי הדלק
המופצצים ,לכפרים השלמים שלא שרדו.
שלא שרדו את יצר ההרס החבוי בי ,זה שהמלחמה גילתה לי,
ועכשיו מבייש אותי עד מיאוס.
רגליי מוליכות אותי אל הגדר .אל הקצה .כמו לבדוק את גבולותיי
אני ,את היקפו המדויק של היקום הפרטי שלי ,את המרחב ,את מה
שמעבר לו ,אם קיים שם עוד דבר־מה ששווה עבורו לחיות ולמות,
להשלות את עצמי במעגל הסיזיפי של נשיאת המשא הקשה מנשוא של
אחריות לחיים שהוחמצו ,חיים שבהם לא נעשה דבר מלבד נטילת חייהם
של אחרים ,חיים שאולי ,בניגוד לאלו שלי ,היו בעלי משמעות כלשהי.
היה דבר־מה מעבר לגדר ,מעבר לקיומי הצר ,המתפוצץ במעמקי
עצמו ,מעבר לזעם ולייאוש הקרים ,שפילחו כסכינים מלובנות את
לבי ,הלב שפעם חשבתי כי לב אדם הוא.
היה שם כפר.
מסגרת חיים אמיתית ,נוכחת ,לא מתהדרת בנוצות לא לה ,ולא
מחקה צורות קיום שהן עצמן רק אשליות משועתקות מאשליות.
פשוט קיום ,רק כפר ,הכפר הערבי היה שם .פשוט היה שם כמו נהר,
כמו חיים .קרוב ,קרוב.
קלישאה לומר שהוא מזכיר לי את הכפרים שהשמדתי במו ידיי.
כי הוא כל כך לא.
בכפרים ה'הם' היו מין תסיסה כזו ,מין אי־שקט .הבקתות נראו
כמתגוששות עם המציאות ,עם ממדי הזמן ,עם הקיום עצמו .כאילו
המלחמה מימשה עבורן איזה צורך להרגיש שכן ,זה באמת ככה,
החיים תמיד היו על הקצה ...שטוב שזה נגמר .טוב מאוחר מלעולם
207
