Page 210 - 28222

‫שרה פכטר‬

‫מעבר לכביש היישובי מרובב הבוץ אל עבר הקרוואן שהיה ביתי‪ ,‬על‬
‫כלבה גדולה‪ ,‬אהובה‪ ,‬שהתגלגלה שם עם שמונת גוריה‪ ,‬ועל אישה‬
‫נעימת סבר במטפחת צנועה וחסודה שחפזה עם סיר חמין מוכן‬
‫להנחה על הגז‪ ,‬ורוח נעימה נישבה‪ ,‬והבתים הנבנים נדמו כמדיפי‬
‫ריח אבן ירושלמית קרירה‪ ,‬מנחמת‪ ,‬ועל הגגות קיננו יונים וחוגלות‬
‫בין הרעפים לארובות‪ ,‬וכל זה היה יצוק פלדה ודם ויחיה לעולם ועד‪,‬‬
‫חשבתי‪ ,‬לא ייתכן שתמות האדמה לאחר שמת האדם‪ ,‬ליטפתי את העץ‬

‫ושירכתי רגליי אל ביתי‪.‬‬

‫אך למחרת רגליי הוליכוני שוב אל הקרוואן שהגדיר את ילדותי‬
‫ונערותי וניפץ את חלומותיי על סף התבגרותי‪ ,‬שהלא ההרמוניה‬
‫היא חלום‪ ,‬ומוטב לה שתתנפץ בזמנה כדי להשאיר מרווח לחיים‬

‫עצמם‪.‬‬
‫לתדהמתי‪ ,‬מצאתי שם‪ ,‬ממש בפתח‪ ,‬את מנוח‪ .‬ופטי‪ ,‬תלוש‬
‫וסהרורי עקב אי־תפקודה של דבורה‪ ,‬וזיכרונות עברו שהחלו‬
‫צפים ועולים‪ ,‬קיבל אותו במורת רוח‪ .‬ראיתי שמשהו באובססיביות‬
‫של מנוח לא מצא חן בעיני שפטיה‪ ,‬שכבר טעם מנחת זרועה של‬
‫הכת‪ .‬בתת־מודע שלו הבין‪ ,‬כמדומה‪ ,‬שעוד מערכה אחת‪ ,‬אחרונה‪,‬‬
‫נכונה לו מול פיצ'נשטיין‪ ,‬מול מנוח ומול מפעלו — שיווק הדירות‪.‬‬
‫שכן עם הזמן החלו לצוף ביישוב שלדי בתים לתפארת‪ .‬חלקם‬
‫נקנו על הנייר‪ ,‬חלקם נבנו בידי קבלנים שלכאורה קיוו למוכרם‪,‬‬
‫ואם לא ייקנו יפסידו את ההשקעה — אך שפטיה חשד שזה לא‬

‫בדיוק כך‪.‬‬
‫מנוח התעקש לדבר גם עם דבורה‪ .‬והיא‪ ,‬בלית בררה‪ ,‬יצאה‪,‬‬
‫עטויה חלוק ביתי מכובד‪ ,‬עשוי משי כמדומני‪ ,‬שערותיה צנופות‬
‫היטב תחת מטפחתה‪ .‬ימים רבים של מנוחה וזעם שקט‪ ,‬כבוש‪ ,‬גרמו‬
‫לה להחליט להתעמת עם מנוח‪ .‬הופתעתי מהפער העצום בין האופן‬
‫שבו חוויתי אותה אנוכי — פשוטה וביתית וחמימה‪ ,‬ואף תמה מעבר‬

‫‪210‬‬