Page 205 - 28222

‫אמצע שום מקום‬

‫שפטיה פתח את פיו והיה מה לשמוע‪ ,‬כי גם לשפטיה אייזיקסון‬
‫היה‪ ,‬מתברר כעת‪ ,‬עבר‪.‬‬

‫לפני שחזר בתשובה — לפני שהגיע לישיבה לבעלי תשובה שבה‬
‫השיאו אותו לדבורה — הוא היה לוחם גדול‪ .‬או קטן‪ .‬הוא לא פירט‬
‫היכן‪ ,‬ואני לא שאלתי‪ .‬מצדי זה היה יכול להיות עבר בדוי שברא‬
‫לעצמו‪ .‬זה לא משנה‪ .‬אולי קרא המון ספרים וראה הרבה סרטים‪ ,‬ואולי‬
‫אימץ לו עבר של ידיד שהתוודה בפניו‪ .‬ואולי זה כן קרה‪ ,‬למרות שאין‬
‫לי מושג מתי ובאיזו ארץ‪ ,‬ומי היה האויב‪ ,‬וזה גם לא חשוב בכלל‪ .‬הוא‬

‫חי בתודעה של לוחם לשעבר‪ ,‬על כל הזיכרונות והסיוטים‪.‬‬
‫וגם נותרה לו הסכין‪.‬‬

‫הוא דיבר איתי בקול נטול חיוניות‪ ,‬כקול עולה מאוב‪ .‬ניכר שניסח‬
‫את מילותיו‪.‬‬

‫הילדים ישנו‪ .‬מדי פעם התעורר מי מהם ודרש מים‪ ,‬או לשירותים‪,‬‬
‫או סתם חיבוק מאבא‪ ,‬שחיבק‪ ,‬בעליל‪ ,‬כמי שכפאו שד‪.‬‬

‫"ניסיתי לקרוא‪ .‬ניסיתי ללמוד‪ .‬ניסיתי לנפנף קצת על המנגל‬
‫(לווינשטיין הביאו לי עופות)‪ .‬אבל כלום‪ .‬החרדות התגברו‪ ,‬מראות‬
‫הזוועה הנשכחים מן המלחמה ריצדו מתוך התת־מודע אל החזית‬
‫וחרצו את גורלו של הלילה‪ ,‬גם הלילה‪ ,‬לזיעה קרה ולהלמות לב‬
‫רועשת‪ ,‬שגם שלושה כדורי למוג'ין — שלוש מאות מיליגרם ארורים‬
‫שיכלו להרגיע פיל קטן — לא הצליחו להשקיט‪ .‬משקל הזיכרונות‬
‫שלי היה שלוש מאות טונות‪ ,‬אם ניתן לכמת אותו בכלל‪ ,‬ומשקל‬
‫ההרוגים‪ ,‬הכפרים‪ ,‬הבקתות והיערות היה בממדים בלתי נתפסים‪ ,‬לא‬
‫עבורי‪ ,‬שפטיה האחד‪ ,‬המפוחד‪ ,‬כי חדרו הוא מוחו‪ ,‬ומוחו הוא אויבו‪,‬‬

‫כי השכל אומר שלא‪ ,‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬זה לא אני‪.‬‬
‫לילה ואז בוקר‪ .‬והלמות הלב ותחושת הזוועה והעייפות שאין בה‬
‫מסם השינה המרגיע‪ ,‬וסף השינה שאינו מנוחה כי החלומות בוערים‬
‫בין הפוך למזרן בגוף השדוף‪ ,‬המתחפר ביניהם כמו בשוחה מלאת מים‬

‫עכורים וגופות רעים לנשק‪ .‬מרקיבות‪.‬‬

‫‪205‬‬