Page 70 - 28222
P. 70
מרים איתן
כבר לגמרי מנושלת ,ואיש לא מוכן לזוז קצת ,ובוודאי שלא לוותר
לה או לחלוק איתה משהו ,ובעוד כל אלו מתבררים לה באה צוויחת
הבוקר הרמה של הציפורים והעירה אותה משנתה.
צוויחת הבוקר העירה אותה אמנם בטרם שחר ,אבל היא המשיכה
לשכב בעיניים עצומות ,קולטת ולא קולטת את הצוויחה הרמה.
הצוויחה הסיוטית ,צוויחה עד אפס נשימה הפורצת בבת אחת מכל
הצמרות עם רמז שחר ראשון הבקיעה אמנם עד אליה ,אבל היא
לא הייתה מספיק נסערת כדי להבין שהיא חולמת ולהיאחז ב ֵערות
בתחושת הקלה .סוף סוף לא החלום הוא שהגיע עד משבר אלא רק
צוויחה מן החוץ היא שקטעה את שנתה .היא המשיכה להסתובב
בנופי החלום ,מושכת אותם איתה כעין מציאות נוספת אל אפלולית
השחר ,אל השכיבה המפורקדת הזאת תחת השמיכה הרכה.
נופי החלום .זמן כה רב הם כבר שם מבלי שהיא נתנה עליהם את
הדעת .מקבילים למציאות .לא ממש נפגשים בה .חיים את חייהם
הסמויים בצד האפיק האחר של חייה .ניזונים מאותם מי תהום .יונקים
מאותם מעמקים .מציירים תמונות הזויות בשולי הדרכים .זורמים על
יד .משתנים .מתפתחים .עם עלות היום נספגים אל הבלימה ,ולמועד
שבים ובאים.
היא זוכרת שהדפה הצידה את הכרית ,התהפכה ,ונשארה שרועה
על בטנה .תוך כדי הרהורים בלתי ממוקדים קלטה איך הצוויץ־צוויץ
הנרגש מתחיל להי ַדלל ,פחות נסער ,פחות רצוף ,הנה נפערים בו
רווחים ,אפשר כבר להבחין בו לחנים נפרדים ,ומבלי שיכלה לציין
בדיוק מתי ,עם האפלולית הנמוגה ועם השחר המפציע ,נהפך הציוץ
למקוטע ,הודעות על מזון ,אזהרות מפני אויב ,ציוץ מגוון ומפוזר
ושזור במכלול קולותיו של היום העולה ,עד שהפסיקה בעצם להבחין
בו ,ותוך כדי שפקחה עיניים ,התמתחה והתרווחה במיטה הנוחה,
התפוררה מציאות החלום באופן סופי .התפוגגה .דהתה .לא הותירה
אלא איזה חלל אפרפר .שובל .צל מועקה.
רחב המזרן .נוח .היא יכולה להתגלגל בו גלגול מלא ולא להיתקל
70
