Page 100 - 9322
P. 100
100דבורה פלדמן|
בפברואר התחיל המו"ל שלי לשלוח אותי לראיונות .לא קיבלתי שום
הכשרה קודם לכן .פשוט הורו לי להיפגש עם אנשים שונים במקומות
ובמועדים שונים .הסוכנת שלי יידעה אותי שאני לא במעמד שמתיר
לי להיות בררנית ,שעליי לשמוח בכל פירור של עניין תקשורתי
שאוכל לגייס .אז לא הרגשתי מועצמת מספיק לשאול למה אני צריכה
להתראיין ל"ניו יורק פוסט" ,הצהובון הזבלי ביותר בעיר ,ולא הבנתי
למה צהובונים אחרים ברחבי העולם מהדהדים את הכותרות שלו
בגרסאות מעוותות .גם לא ידעתי איך לדבר עם עיתונאים .דיברתי
איתם כפי שהייתי מדברת עם חברה ,ולא הייתי מוכנה לכך שיציגו
קטעים מדבריי לנוחותם באופן מטעה ומחוץ לכל הקשר ,כדי לצייר
את דמותי בצורה תאוותנית ומ ֹוכרת יותר .ההתייחסות שלי לכל דמות
סמכותית נותרה מושפעת עמוקות מילדותי; כשם שניסיתי לפתות את
אלוהים בישיר ּות נאיבית ,כך פניתי לא ֵלי העיתונות הזוטרים באותן
כוונות מלאות אמונה.
בן לילה חוויתי את אותה פלישה אמריקנית טיפוסית של ה"תהילה",
כניסוחו של בודריאר ,אותה מחיקה מיידית ומוחלטת של האנונימיות,
שהוציאה אותי משיווי המשקל ושללה ממני כל יכולת התמצאות
בעת שרמסה אותי ובתוך כך קרעה את שכבות אישיותי ,פשטה את
עורי באכזריות והותירה את ישותי גולמית וחשופה ודואבת .איבדתי
כל יכולת לקבוע את תחושת העצמי שלי; התקיימתי עכשיו אך
ורק במסגרת שנכפתה עליי בידי הציבור ,והייתי נתונה לתכתיביה.
במהלך פרק זה של חיי אני עתידה ללמוד ,שתהילה עשויה לייצג את
אובדן החירות הגדול מכול .האם לא חוויתי כבר את החיים בעולם,
שכולם בו חושבים שהם יודעים טוב ממך? אבל היה נדמה שאף אחת
מהמגבלות שחוויתי בעבר אינה יכולה להתחרות ברשת הפסיכולוגית
החובקת־כול הזאת ,שבה מצאתי את עצמי לכודה בלי תקנה עכשיו,
כמו שלל דייגים מתחבט על סביבותיו ,מוגבהת לבחינתם המדוקדקת
של מומחים לפני שאמצא את עצמי על איזו צלחת ארוחה משותפת.
אבל הריאיון ב"ניו יורק פוסט" ,למרות תחושת ההשפלה
שבקריאתו ,הביא לגל של תשומת לב שהגיע לשיאו עוד לפני מועד
