Page 226 - 9322

‫‪ 226‬דבורה פלדמן|‬

‫פשוט התקבלת לחברה כ"רץ" נוסף‪ .‬כאן‪ ,‬לראשונה‪ ,‬איש לא עורר בי‬
‫תחושת חריג ּות בגלל עברי; ככל שאר הדברים‪ ,‬זה פשוט היה דבר־מה‬
‫שנטשתי‪ ,‬ומה שנתפס כחשוב הוא הכאן ועכשיו‪ .‬באמריקה הרגשתי‬
‫כאילו אני האדם היחיד שיש לו בעיה כשלי; כאן פגשתי אנשים שראו‬

‫בה את הדבר הרגיל והטבעי ביותר בעולם‪.‬‬

‫אבל אחרי הכול‪ ,‬נותרתי לכודה בארצות הברית‪ ,‬לפחות עד שיצחק‬
‫יגיע לבגרות‪ .‬שעה שביקורי הלך והתקרב לסיומו ולעזיבתי‪ ,‬נמלאתי‬
‫עצב ומלנכוליה‪ .‬אמרתי לעצמי שאתחיל לבקר בברלין לעתים קרובות‬
‫יותר‪ ,‬שזה יהיה מקום המפלט שייתן לי משהו ל ַצפות אליו ולתכנן‬
‫בטווח הרחוק‪ .‬אבל לאמיתו של דבר‪ ,‬ככל שהתאהבתי יותר בעיר‪,‬‬
‫כך התמלאתי פחד רב יותר מפני האכזבה הבלתי נמנעת עם ה ֲחזרה‬
‫הביתה‪ ,‬שכן ידעתי שהזנת התשוקה הזאת רק תקשה עליי יותר‬

‫להמשיך לחיות בלעדיה‪.‬‬
‫בלילי האחרון‪ ,‬בארוחת ערב חגיגית‪ ,‬הבעתי את תחושתי זו בפני‬
‫מכר חדש שלי‪ ,‬בחור צעיר ששמו בנימין‪ ,‬שחמש שנים קודם לכן‬
‫גם הוא עזב חצר חסידית‪ ,‬בישראל‪ ,‬וברח לברלין להמציא את עצמו‬
‫מחדש‪ .‬הוא נראה מאושר ושבע רצון בצורה שלא הייתי מסוגלת‬
‫לדמיין שאגיע אליה אי־פעם‪ .‬הוא אמר לי‪" ,‬למה שלא תוציאי דרכון‬
‫גרמני? כל יהודי שאני מכיר בברלין קיבל דרכון כזה בגלל הרקע‬
‫המשפחתי שלו‪ .‬אין לך איזה גרמנים בהיסטוריה המשפחתית? לפחות‬
‫תקבלי בחזרה את הדרכון‪ ,‬בשבילך ובשביל הבן שלך‪ .‬לעולם אין‬
‫לדעת‪ ,‬יום אחד זה עשוי להיות שימושי מאוד‪ ".‬המילים חדרו למוחי‬
‫כזרם אור שפשט בגופי בחמימות מפתה‪ .‬הרגשתי שמידגדג בי איזה‬
‫עצב עתיק‪ ,‬כי נזכרתי בעץ המשפחה ההוא ובמכתב מדודי‪ ,‬שפתחתי‬
‫וחקרתי והנחתי בצד‪ ,‬משום שאבות גרמנים בשושלת לא קסמו לי‬
‫בהיותי בת ארבע־עשרה‪ ,‬כשחיפשתי דרך להתקבל ולהשתייך אל‬
‫עולם שהציב תביעות בלתי אפשריות לשם כך‪ .‬הרי ודאי לא חשבתי‬
‫אז לעצמי‪ ,‬אני אשיג דרכון גרמני ואעבור לחו"ל; לא‪ ,‬חשבתי רק‪:‬‬

‫פרויקט; פרויקט שייתן לי תחושת מטרה ו ִקרקוע‪.‬‬
‫הטיסה הביתה היתה הגרועה שחוויתי אי־פעם‪ .‬הרגשתי כאילו כל‬